קהלת יעקב (ליסא) סא

הגיע ליד זוכה הוי שלו ע"ש ולכן ודאי כל זמן שלא הגיע ליד זוכה אפי' איסור הנאה חשיב שלו דהא ודאי יש הרבה תועלת באיסור הנאה לענין שלא כדרך הנאתו כמ"ש התוספת וגם לפמ"ש בספרי מק"ח שאם ילוה מעכו"ם והעכו"ם יבוא ויגבה מהאיסור הנאה חיבו א"ל הלוה ליתן מעות אחרים ולפדותו כדי לשרפו או לקוברו עיי"ש והרי יש לו הרבה תועלת במשהה איסור הנאה ולכך חשיב שלו רק שאסור למכרו לאחר לדברים הללו או לצורך חולה שיש בו סכנה כי למכור וליקח דמים חשיב דרך הנאתו ולזה איסור הנאה אינו במכירה כמבואר בכמה דוכתי וכן למחות באדם הבא ליטלו להחזיקו לעצמו לצורך זה חשיב הנאה שהתורה אסרה ההנאה ולכך חשיב יאוש ואם עבר ומכר לאחר נראה דאינו מכור דכל מילי דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני וזהו כוונ' התוס' בע"ז ר"פ השוכר את הפועל שהקשו דהא חזי לשלא כדרך הנאתו ותירצו דכמו שאסור למכרו כמו כן אסור לקדש אשה בו ע״ש. והכוונה דכיון שאסור למכרו אף בדיעבד אז עביד לא מהני ולפי זה אפשר לומר דבאיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה לא אלים כ"כ לומר בי' אי עביד לא מהני. ודברי ב"ש ס"ק נ"ד שכתב דיכולה למכור לחולה תמוהין מאד דודאי מכירה אסור דכשנוטל דמים חשיב דרך הנאה ובזה שכתבתי לעיל דמשמע דמשום דאסור במכירה אינה מקודשת מיושב נמי דלא תקשה על הטור דמתיר נוקשה להשהות בא"ח סימן תמ"ב. ולפי הנ"ל א״ש דכיון דאסור במכיר תוך הפסח וקידושין שוה למכירה ולכך אי עביד לא מהני. ועוד נראה דבפסחים דף כ״ט אמרינן דאף דמותר להשהות לא מיקרי רק גורם לממון דלאו כממון דמי ולא מיקרי כסף מדאורייתא

שם כגון חמץ דאורייתא ושעות דאורייתא. עיין ח"מ וב"ש דלחומרא יש לחוש דחמץ הוא מהנשרפין ואפרן מותר וכיון שידעה שמקדש אותה בחמץ אימר דעתה אאפר ושמא ש״פ במדי עיי"ש. ולפענ"ד נראה דלא מסתבר לומר כן כיון דקיי"ל להלכה שהאפר אסור בהנאה וכל בתי דינין שבישראל פוסקין כן הרי אין שוה אצלה כלל כיון דהב"ד לא יניחו אותה ליהנות כיון דסוגיין דעלמא פוסק כן והטועה בדבר המפורש בפוסקים הוי כטועה בדבר משנה וכן בשאר איסורי הנאה דנקט המחבר כוונתו דומיא דחמץ שהן מהנקברין אבל אם קידש בא"ה שהן מהנשרפין יש להחמיר בידעה כי אולי דעתה על האפר ששוה פרוטה אמנם לענין הנאה שלא כדרך הנאתן שכתבו התוס' אין לחוש כיון דקיי"ל ביו"ד סי' קנ"ה דאסיר ולמכור לחולה שאין בו סכנה ודאי דאסור ליטול דמים דהמכירה בדמים דרך הנאתו. אמנם לפמ"ש לעיל בשם התוס' דהטעם הוא משום דאי עביד לא מהני אם כן בכל איסורי הנאה אינה מקודשת. והיכא שלא ידעה האשה שהוא איסור הנאה כתב הב"ש בשם התוספת דהוי מקח טעות דמוקי להא דתני בקידושין דף נ"ו המקדש בערלה דמיירי בלא ידעה עיי"ש והא דנקט איסורי הנאה ולא נקט איסורי אכילה וכיון דלא ידעה שהוא אסור באכילה הוי קידושי טעות ואינה מקודשת כמו בלקח כשירה ונמצאת טריפה דהמקח בטל כגון בנמצא מחט בבית הכוסות כמבואר בח"מ סי' רל"ב סעיף י"א נראה דבקידושי אשה לא שייך מום במקח דאשה בכל דהו ניחא לה כיון שלא הקפידה לשאול אם יש בדבר זה מום אם לא שאמר לה בפירוש כגון שאמר לה שהוא בלא שום מום דאז בודאי אינה מקודשת אבל מסתמא מקודשת והא דקאמרי בתוספת דמקדש בערלה