קהלת יעקב (ליסא) ס

כיסופא דהוי כתלוהו וזבין ולכך להבא הוי קידושין אף אי משום כיסופא. והנה בדין שנחת רוח עשיתי לבעלי הוא רק דעת הרמב"ן והנ"י דאי קיבלה דמים חשיב כתלוהו וזבין והרבה פוסקים ס"ל דזה לא חשיב אונס גמור וה"נ דכוותי'

סעיף י"ט השואל חפץ מחבירו והודיע שרוצה לקדש בו. עיין ח"מ שכתב הטעם דודאי נתן במתנה או עכ"פ במתנה ע"מ להחזיר החפץ או דמיו וכו' ואם לא החזיר דמיו סיים בצ"ע אי הוי קידושי ודאי או קידושי ספק עיי"ש. ובספר המקנה כתב מדלא הזכיר בש"ע שצריך להחזיר דמיו כמו באו"ח גבי לולב נראה כיון דלא הודיע לה שהוא שאיל וכיון דבגזל קודם יאוש צריך להחזיר דמיו מפני תקנות השוק וגם קיי"ל דבמתנה ע"מ להחזיר מהני בתורת דמים מהמקבל או אפילו מהלוקח ממנו א"כ היא יכולה לסלקו בדמים שמחויב ליתן לה מפני תק"ה עיי"ש. והוא תמוה מאוד בעיני דהא אין צריך להחזיר לה רק דמים שנתנה מפני תק"ה והיא לא נתנה רק שנתקשה עצמה וקידושי אשה אינו אלא שוה פרוטה א"צ להחזיר לה אלא ש"פ כמ"ש התוספת בכתובות דף פ״ו לענין קידשה בשט"ח וחזר ומחלו דא"צ להחזיר רק ש"פ והאשה ודאי לא נתרצית לקדש רק בדמי כולה. לכן נלענ"ד מטעם אחר דאפילו לא החזיר דמיו מקודשת דכיון שהודיע להמשאיל ששואל לקדש בו אשה בכל החפץ דומה כמי שאומר לחבירו השאיל לי חפץ זה שאני צריך ליתן אותו במתנה לאיש אחד דחשיב שאלה דלא הדרא בעיני' ויכול ליתן הדבר להאחר שיהי' שלו לגמרי והוא יחזיר אחרת או דמים כמו בשבת פרק השואל מחבירו כדי יין עיין בתוספת שם. ועיין בר"ן שם שכתב וז"ל דכשאומר לשון השאילני כוונתו שלא יהי' בו דין הלואה בהמתנת זמן אלא דין שאלה דזמנו לאלתר וכו' עיי"ש הרי מוכח דאף כששואל להוציאן שייך לשון שאלה דכוונתו שיהי' יכול לתובעו לאלתר כדין שאלה. וכוונת הרא"ש שכתב במתנה ע"מ להחזיר אין הכונה במתנה על תנאי רק בחיוב עליו שמחויב להחזיר הדמים. ולכן נראה דבכה"ג אם נגנב או נאבד החפץ דאף שבח"מ סי' רמ"א מבואר דפטור המקבל לשלם מ"מ בדין דהכא שהשאיל להוציאן בקידושי אשה חייב לשלם וגם יכול לתובעו מיד החזרת דמים דהלואה גמורה הוא ואומרו לשון שאלה שלא יהיה הלואה לזמן רק לשלם תיכף כשיתבענו וא"כ אפי' לא החזיר הדמים מ"מ מקודשת כיון שהחפץ הוא מיד שלו והדמים חוב עליו כנלענ"ד ברור. ודין המקדש במתנה ע"מ להחזיר נתבאר בסעיף כ' עיי"ש

שם שאל כלי מעשה. עיין בספר המקנה שכתב דדוקא בכלי של נכסי מלוג דבהדין שאם האשה מכרה מבואר בסי' צ' דהבעל א"י לטרוף רק הפירות ולא הגוף אבל לא בנכסי צ"ב ע"ש. ולפי"ז נראה דבעינין שיודיע לאשה המתקדשת שהוא שאל החפץ מאשה דאל"כ אינה מקודשת דדעתה להתקדש בכולה בגוף ופירות

סעיף כ״א המקדש באיסורי הנאה עיין ב״ש ס"ק נ״ב שהקשה כיון שמ"מ אסור בהנאה מדרבנן לא שוה מידי ואין נותן לה כלום אמאי מקודשת. ולענ"ד נראה הטעם דהרשב"א בחידושיו לסוכה דף ל״ה כתב דאיסור הנאה חשיב שלו לגבי אתרוג עיי"ש. ועיין בספרי נה"מ ה' הפקר שכתבתי דאף דאמרו בש"ס שור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה היינו משום דחשיב איסור הנאה כיאוש כי שאסור למחות באדם הרוצה ליטלו ממילא מייאש נפשיה ע"ש. ודין יאוש כל זמן שלא