קהלת יעקב (ליסא) נח

בסוגיא דתקפו כהן דאי מוציאין מידו של כהן אם תקפו חשיב של ישראל ממש ונכנס לדיר להתעשר ומועיל אפי' לענין איסור ואפשר ס"ל דהוא מטעם כיון דאיתתא לאו דינא גמירי אולי האשה טועות בדיעה זו ולכך לא סמכא דעתה

שם אינה מקודשת אלא בספק. עיין ביש ס"ק ל"ז שהקשה משט"ח דידה ע"ש. ולא ידעתי מאי קשי' לי' דהא מיירי הכא שהקנה לה בכומ"ס והיינו שכותב קני לך איהו וכל שיעבודי' הרי הזכיר לה בפירוש גוף השטר וכל שיעבודי' דאיהו קאי על גוף השטר. משא"כ לעיל מיירי שלא הזכיר השט"ח כלל רק שאמר במלוה שיש לי עליך ע"ש

שם אינה מקודשת אלא בספק. עיין ח"מ שכתב דדעת המחבר דאפי' יש בנייר ש"פ אפ"ה אינו אלא ספק. והר"ן פ' האיש מקדש כ' הטעם דבשט״ח דאחרים אין שמין משום דהנייר של לוה ודוקא בשט"ח ד דה שמין הנייר ע"ש. ולכאורה אין הבנה לטעם זה ונראה דהטעם הוא כמש"ל דבשט"ח דידה נהי דנחשוב הנייר כשלה לגמרי וכפקדון בידו ממנה מ"מ כשנתרצית לקידושין אמרינן דבודאי הקנית לו הנייר לקדשה בו כדלעיל בסעיף ב' ג' משא"כ בשט"ח של אחרים ודעת הטור דבשט״ח דאחרים ג"כ שמין הנייר ואם יש בו ש"פ מקודשת ודאי ועמש"ל דנראה לפענ"ד דלאו נייר בלחודי' שמין רק מה ששוה השט"ח למכור תיכף בדמים מה ששוה ליתן למכור השטר למלוה או ללוה דבזה המכירה מדאורייתא כמ"ש התוס' (כתובות דף פ"ה) ד"ה המוכר והרי יש לה הנאה מחודשת שהרי יכולה למכור מיד ולקבל מעות תיכף ולפ"ז לא קשה מה שהקשה בספר המקנה אהא דשמין הנייר מהא שכתבו התוס' בב"ב דף קמ"ו וברא"ש ספ"ק דמציעא שהקשו דאמאי לא סמכה דעתה הא כשימחול יצטרך לשלם מדינא דגרמי ומזה הוכיחו דא"צ לשלם אלא דמים שנתן ובקידושי אשה אינו אלא פרוטה והיא לא נתרצית אלא בדמי כולה ע"ש וא"כ קשה מה לי פרוטה של הנייר הא פרוטה בלא"ה יש לה שהבעל יצטרך לשלם לה מדינא דגרמי. ולפי הנ"ל א״ש דנראה לפענ"ד דכמו דאמרינן במלוה דידה כשמקדשה במלוה ופרוטה דדעתה אבעין ועל תנאי שיהי' גם המלוה שלה כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף רמ"ג ה"נ יש לומר כשמקדשה במלוה דאחרים כיון שג"כ אינה בעין ונותן לה פרוטה בעין דדעתה אפרוטה בעין והמלוה יהיה שלה משום תנאי וכיון שיכולה למכור הנייר על אופן הנ"ל ולקבל תיכף מעות חשוב כפרוטה בעין ודעתה אפרוטה והמלוה על תנאי כנ"ל ובתנאי בודאי לא בעינן סמכא דעתה דהא בכל תנאים שבעולם אינה יודעת שיתקיים התנאי ולא בעינן סמכא דעתה אלא בגוף הקידושין שהיא מתקדשת בהם אבל לא בהתנאים ולכך מקודשת דהא יש לה פרוטה בעין מה ששוה הנייר למכור משא"כ אם אין הנייר שוה פרוטה לא שייך לומר שמקדשה בהפרוטה שיצטרך הבעל לשלם דהא הוא ג"כ אינה אלא מלוה ובודאי דעתה יותר על המלוה הגדולה ולא על המלוה הקטנה וא"כ לא סמכא דעתה שמא ימחול ובגוף הקידושין בעינן סמכא דעתה. ועיקר קושי' התוס' והרא"ש הוא בהא דאמר בש"ס לא שביק דידה ומחיל לאחרינא הא בלא"ה לא שביק וימחול דהא יצטרך לשלם לה

סעיף י"ו במלוה ופרוטה. עיין תשובת הרשב"א סימן אלף רל"ג דדעתה אפרוטה היינו דדעתה שתתקדש בפרוטה ועל תנאי מחילת המלוה.