קהלת יעקב (ליסא) נד

לו משכון על הריבית והחזיר לה המשכון או בהנאת מחילת הריבית אינה מקודשת דאינה חייבת לו כלל כיון דר"ק הוא אבל בתחלת ההלואה כשהתחייבה עצמה ליתן בריבית תיכף דינר בשכר המתנת מעות וקידשה בו הוי נתינה מעליא דהא כתב המלמ"ל דאם חוזר בו המלוה ואומר החזר לי מעותי כי אין רצוני ליקח ריבית מחמת האיסור ריבית שעלי ועליך מחויב להחזיר המעות וממילא המעות ברשות המלוה קאי לחזרה ע"ש וא"כ לא תוכל האשה לומר איני רוצה ליתן הריבית כי היא ריבית קצוצה כיון דיראה שתצטרך להחזיר המעות שהלוה לה וא"כ אף דר"ק הוא מ"מ חשיב נתינה שנותן לה הריבית במה שמניח המעות אצלה ולכך פירש"י דהקושיא הוא דאמאי קרו ליה הערמת ריבית והדר פריך הש"ס והא מלוה הוא והיינו כיון דהיא מיקדשא בהדינר שמחייבת ליתן כעת הרי כבר נעשה מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת

סעיף י"א וקידשה באותה מלוה. עיין ב"ש ס"ק ו' שהקשה למ"ד דלא מהני מחילה כשתופס משכון א"כ אמאי מקודשת. והנה לפמ"ש בספרי נה"מ סי' רמ"א דהא דיכול לחזור היינו לענין שיכול להחזיק במשכון אבל לענין שלא לגבות מהמשכון ושלא יהי' יכול לתבוע ממנו מהני מחילה וממילא יכול לקדשה בהנאה זו ששוב לא יכול לתובעו ולא יהי' יכול שוב למכור המשכון ולגבות מדמיו וכיון שמקודם הי' יכול למכור המשכון להוציא מרשותה ובמחילה זו שוב א"א למוכרה ולהוציאה מרשותה חשוב כנולד לה קנין חדש ולכך יכול לקדש בזה

עוד כתב הב״ש וז"ל ומיהו לדעת התוספת אפי' כשיש בידו משכון צריך לומר בהנאת מחילה אלא דה"א הואיל ויש בידו משכון גרע וכו'. ודבריו תמוהין דהתוספת לשיטתייהו אזלי שא"צ כלל לומר בהנאת מחילת אפי' במלוה בלא משכון הובא דבריהם בב"ש ס"ק ה' ולכך הוצרכו לומר דמשכון גרע אבל לדידן דקיי"ל דצ"ל בהנאת מחילת מלוה יש לומר כפשוטו דקמ"ל דבמשכון א"צ בהנאת מחילת מלוה ומקודשת אפי' לא אמר רק ה"א מקודשת במה שאני מוחל לך המלוה וא"כ הכל מודים דמלוה שיש עלי' משכון מקודשת אפי' לא אמר בהנאת מחילת מלוה והא דנקטו התוספת הנאת מחילת מלוה הוא לאו דוקא דהא לדידהו אפי' מקדש במלוה גרידא א"צ שיאמר הנאת מחילת מלוה ועיין תוספת פ' המדיר דף ע"ד

שם וקידשה באותה מלוה כו' עיין בתוס' קידושין דף י"ט ד״ה במלוה שיש עלי' משכון דדייקי מדלא נקט שקידשה במשכון ונקט במלוה שיש עלי' משכון משמע דמקדשה בהמלוה ולא בגוף המשכון וא"כ הכא בש"ע מוכח ג"כ דמיירי שמקדשה במה שמוחל לה המלוה והנה אם מקדשה בהמשכון גופי' שמקנה לה המשכון ומקדשה בו לא נתבאר האיך דינו נראה ודאי דמקודשת כיון שמבואר בח"מ סי' ס"ו שיש לו קנין במשכון למכור וממילא דה"ה שיכול לקדש בו

סעיף י"ב דוקא במשכון שלא בשעת הלואתו. עיין בספרי נה"מ סי' ס"ו ס"ק י"ג בביאורים שהכרעתי דדוקא כשמקדשה להיות קנוי לה להחזיק אצלה עד שיפרע לה ולא לגבות מהמשכון אז מקודשת דבענין זה קנוי להמלוה לגמרי שיהי' יכול למוכרו דהא כתב הטור שם דלא גרע שע"ח ממשכון אלמא דחד דינא אית לי' לשט"ח עם משכון וכמו שיכול למכור שט"ח בכה"ג כמ"ש התוספת כתובות דף פ״ה ד"ה המוכר ה"נ יכול למכור משכון בכה״ג ולקדש בו אשה