קהלת יעקב (ליסא) נב

לא זכה המלוה דאין מזכין לאדם אלא מדעתו מ"מ כשהמלוה מרוצה שאמר לו זרוק חובי והפטר דהפרעון נעשה של המלוה בודאי אליבא דכ"ע ואינו הפקר להיות כל המחזיק בו זכה וה"ה כשפרעו במטלטלין בציווי המלוה לזרוק דחשיב פרעון וזכה בו המלוה דגוביינא בחובו א"צ קנין כיון דמשועבד להמלוה כבר וחשיב כמכר ובכה"ג פסק הרמב"ם דקנה ואפילו בקרקע הדין כך כשנתן קרקע לפרעון דא"צ לקנין רק כשאמר זהו פרעון שלך והמלוה נתרצה נעשה פרעון והטעם דגביית מלוה א"צ קנין נראה דהנה בפסחים דף ל"א סבר אביי דלמפרע הוא גובה ואי אקדיש מלוה וזבין מלוה זיבוני' זיבונא אלמא דס"ל דתיכף כשלוה המעות ללוה ושיעבד לו נכסיו דהוי תיכף הנכסים כמכורין למלוה והגוביינא נחשב רק כתנאי וכשגובה לבסוף הנכסים נקנין למפרע ועיין בח"מ סי' ק"ג ובאו"ת שם דהרבה פוסקי' ס"ל דאחר זמ"פ אף רבא מודה דזבין מלוה זיבוני' זיבונא דמזמ"פ אף רבא מודה דלמפרע גובה וכ"כ הבעה"ת בהדיא אלמא דתחלת נתינת הכסף להלוה הוא הקנין וס"ל להרמב"ם דהגוביינא הוא רק בקיום התנאי דא"צ קנין וכיון שנתרצה הלוה להגבות לו שדה או המטלטלין ונתרצה להגבות לו חשיב כקיום התנאי דגם כשהב"ד מגבים וכותבין אדרכתא והאדרכתא לאו שטר קנין הוא שאין כתוב בו שמוחלט לו שרה זו רק שנפסק לו הדין שבכל מקום שימצאם יקחם כמ"ש רש"י בב"מ דף ל"ה ועיקר הקנין הוא הכסף הראשון שנתן להלוה וכששלמו יומי אכרזתא אכיל פירי תיכף כמבואר בהמפקיד שם וה"נ כשהלוה בעצמו נתרצה להגבות לו בשומא זו נקנה לו לאביי למפרע ולרבא מכאן ולהבא דאביי ורבא מודו שהכסף הלואה חשיב קנין תיכף והגוביינא הוא רק כקיום התנאי רק דלאביי חשיב כקנין מעכשיו משעת הלואה תיכף ולרבא הוי כקנין בלא מעכשיו ויתחיל הקנין רק בשעת גוביינא ולהרבה פוסקים חשיב כקנין בשעה שהגיע הזמ"פ תיכף כמבואר בח"מ סימן ק"ג עיי"ש ובאו"ת שם וקיום התנאי א״צ קנין ולכך כשמגביהו הלוה למלוה בעד דמי הלואתו א"צ קנין דבשעת הלואת הכסף הי' קנין גמור לאביי מעכשיו ולכשיגבה ולרבא בשעת גוביינא בלא מעכשיו ובגמרא מיירי שהי' להלוקח מלוה על פרוטה על המוכר ולקח מחוברי קרקע או מטלטלין השוה אלף ונתן לו הפרוטה של מלוה להיות חשיב ככסף לקנות בו כל השדה או כל המטלטלין השוה הרבה דא דבנותן פרוטה בעין קונה כל השדה אבל מלוה לא חשיב כסף לקנות כל השדה

שם אינה מקודשת. לכאורה היה אפשר לומר הטעם דבמלוה אינה מקודשת ובהנאת מחילת מלוה מקודשת הוא משום דכתב הריטב"א הובא בשיטה מקובצת על ב"מ דף ד' דאם נתן ללוה שטר בלשון קנין להלוה לא מהני וכן מבואר בסי' רמ"ח סעיף י"ג ע"ש דאפי' להלוה עצמו בעי קנין כיון דלא מחל גוף החוב ע"ש וכשמקדש במלוה שלה חשוב כלשון קנין שמקנה לה המלוה בעד זה שהיא מקנה עצמה לו ולשון קנין לא מהני במלוה רק לשון מחילה ולזה צ"ל בהנאת מחילת מלוה. ולפ"ז היה נראה דאם כתב ומסר לה שט"ח דידה ואמר תהא מקודשת לי בזה מקודשת אמנם לדידן דקיי"ל אפי' אם מוחל המלוה ומקדשה אינה מקודשת כיון שלא אמר בהנאת מחילת מלוה צ"ל טעם אחר וע"כ הטעם כמ"ש רש"י ז"ל קידושין דף ו' דאם מוחל המלוה אינו נותן לה דבר חרש דהא המלוה כבר אצלה (ועיין תוס' קידושין דף מ"ז ולשיטתייהו צ"ל דאף אם מוחל המליה הוי דבר חדש) אמנם אם מקדשה בהנאת מחילת מלוה יש