קהלת יעקב (ליסא) נ

משכון לא שייך האי טעמא דנתן המעות ולא נתן המשכון אין אחריות המשכון עליו א"כ מנ"ל דביטלו חז"ל קנין מעות במשכון ע"ש. ולפענ"ד נראה בפשיטות דהא בעינן קרא דבע"ח קונה משכון מדר"י. ועיין פני יהושע בגיטין דף ל"ז דבלא דר"י לא הוי ידעינן שקונה במשיכה כה"ג דאפשר דמשיכה אינו קונה רק היכא דנפק מרשות לגמרי כמוכר ונותן אבל דרך שיעבוד ומשכונא אינו קונה ומייתי קרא דר"י ע"ש. וכיון דמקרא דר"י ילפינן דהיינו קרא דולך תהי' צדקה ושם משיכה כתיב. ועוד שכבר כתבתי במ"א דעיקר קנין המשכון הוא לענין דאי זבין או אקדיש מלוה למפרע גובה ומכירתו והקדשו קיים למפרע. ועיין בפסחים במשנה דנכרי שהלוה על חמצו של ישראל דמה"ט במשכון למפרע גובה משום דלאו מחוסר גוביינא הוא וזה שייך דוקא במשיכה משא"כ קודם משיכת המשכון אי אקדיש או זבין מלוה לאו כלום הוא אפי' גבאו לבסוף. וגם מסברא ל״ש כלל קנין במשכון קודם שמסרו לידו רק שיש לו כפיה עליו ליתן לו משכון זה דוקא ואם לאו מחויב להחזיר לו מעותיו כמו אם אינו רוצה ליתן שטר

סעיף ה' התקדשי לי בד' זוזין שבתוכה. עיין ב״ש ס"ק י״ד שהביא לשון הרא"ש שכתב וז"ל אבל משום הספק שמא החפץ ש"פ במדי אין לחוש דהא חזר ממה שרצה בתחלה לקדש בפחות מש"פ היינו בחפץ ע"ש. והוא תמוה מאוד דהא לא מהני חזרה בקידושין. אמנם הב"ש לא העתיק כל לשון הרא"ש דהרא"ש מסיים בו וז"ל וגם היא לא רצתה ע"ש. לכן נראה דשניהם תירוץ אחד ובעינן תרווייהו דהטעם דחזר בו לחוד לא מהני והטעם דלא רצתה לחוד ג"כ לא מהני דהנה מה שכתב הרא"ש שלא רצתה ע"כ ר"ל בשעת קידושין דלאחר הקידושין אפילו תוך כ"ד לא מהני חזרה ולפי"ז למה ליה למימר שהבעל חזר בו הא כיון שלא רצתה בשעת קידושין אף שקבלה כיון שאמרה בפירוש לא בעינא בודאי אינה מקודשת וא"כ למה לן חזרת הבעל אלא ודאי אין כוונתו שלא רצתה כלל להתקרש בו דא"כ אמאי קבלה הקידושין והי' לה לדחות מיד וגם לאיזה צורך אמרה הרי אין בו ש"פ אע"כ שהי' כוונתה בזה שאמרה הרי אין בו ש"פ היינו דאינה רוצית להתקדש במה שש"פ עד שישלים לה שיהא ש"פ בכאן וא"כ כיון דאמר לה הרי יש ד' זוזים בתוכה אליבא דשמואל הי' לה להיות מקודשת כמו באומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה ונתן לה דינר מקודשת וישלים בודאי אם אמר לאשה הרי את מקודשת לי בפרוטה ואמרה לו מנה אני רוצה ונתן לה המנה בודאי מקודשת אפי' נתן לה המנה אחר כמה ימים דהא המנה לא הי' אלא תנאי וא"כ גם כאן הי' לה להיות מקודשת מספק דחיישי שמא ש"פ במדי והשאר השלים לה מיד במה שאמר לה הרי יש בתוכה ד' זוזי ולכן הוצרך הרא"ש לטעם הראשון דחזר בו המקדש מליתן לה חפץ ואינו מקדש רק בד' זוזי שבתוכה ואף שבקידושין לא מהני חזרה תוך כ"ד מ"מ כיון דהיא אמרה איני רוצה רק שתשלים לי יכול בודאי לומר אדעתא דהכא לא קדשת וכיון דחזר בו מליתן לה החפץ ורק בד' זוזי שבתוכה א"כ אין לן גילוי דעת באשה דהיא לא גילתה דעתה שרוצית להתקדש רק בהחפץ וצריכין לבא מטעם ששתקה בשעה שאמר לה הרי את מקודשת בד' זוזי שבתוכה והוי שתיקה דלאחר מתן מעות, ולפי"ז בלא החששא דשתיקה דאחר מ"מ ליכא למיחש לחששא דשמואל

ולפי"ז לא א״ש הא דכתב הב"ש דלהרא"ש לא מהני בלא אמר התקדשי רק שאמר