קהלת יעקב (ליסא) לח

עכשיו ואמרינן עתה הוא שמת משא"כ בהאי דיבמית י"ל דמיירי שראינו שנפל בכאן איש אח קודם ה' ימים ולא ידענו אם הוא בעלה בשעת נפילה דמדאורייתא אמרינן בודאי שלא עלה הא במים שאל"ס ודאי דאם נשאת לא תצא מטעם זה דרוב הנטבעים מתים רק לכתחיל' לא תנשא משום חומרא בעלמא וכיון דמוחזק לן שאיש אחד מונח במים מת זה ה' ימים ועתה עלה מת א' מה"ת לא נאמר שזהו שנפל זהו שעלה וממילא לא מהני הכרה כיון שזה ממילא נפח ונשתנה וגם מה"ת נחזיק שנטבע בכאן עוד אחד דר"ת לא מתיר רק מטעם שיש לו חזקה דאמרינן עתה נפל משא"כ דאדרבה יש חזקה להיפך שזהו שנפל קודם ה' ימים ובודאי מת כיון דרוב הנטבעים מתים זה הוא הנמצא ונתפח ונשתנה. ועוד דהא הוא בעצמו כתב בסימן מ"ו וז"ל דמה שפסק בש"ע בסימן י"ז סעיף ל״ב דבעינן קשרוהו ברגליו אבל אם לא נקשר ברגליו ונפל לים והשליכו מצודה והעלה רגל אחד מארכובה ולמעלה אני אומר רגל של אחר הוא דשם לא נאמר היינו הך דנפל והיינו האי דעל דאדרבה כ"נ רגל זה במים כ"ה זה זמן רב קודם שנפל הראשון למים וא"כ אינו זה ע"ש ולפ"ז ודאי דלאו בר הכרה הוא כיון דאמרינן שנטבע כבר קודם ה' ימים. ועוד קשה דאטו לא משכחת לה שאחר כמה שעות שראו הנפילה מבעלה במים בשיעור שיש לחוש שעלה בעלה כבר בחיים הושיבו שומרים סביב סביב כל המים דהא כשאין רואין מן ד' רוחות נקרא מים שאל"ס ואף אם הנהר גדול מ"מ אפשר להושיב שומרים סביב המים לתפשו וראו שלא נפל שום אדם בתוך ה' ימים ואין לספק רק באדם אחר שנפל עוד קודם ה' ימים היינו קודם שהושיבו שומרים שנשתנה ג"כ וגם נראה שא"צ להושיב שומרים רק במקום שהשיירות מצויות להנהר דבמקום שאין ש"מ לנהר אין לחוש שאדם הלך לשם ונפל לנהר. וגם מה שתירץ הוא ז"ל וז"ל דמיירי ששושבינים לא ראו הטביעה רק איש אחר ראה שנטבע אחד בדגלת והוא מכירו עתה בשעה זו שהעלה שהוא בודאי זה שנטבע אז וכגון דחזי' ליה סימן מובהק שמכירו בו עתה דהיינו האי דנטבע היינו האי דעל עכשיו אך שא"י מי הוא ולפי שלא ראה אותו מעולם רק בשעה שנטבע ושושבינים מכירין אותו בט"ע מי הוא והסימן אינו ידוע להשושבינים רק מכירין אותו בט"ע לחוד ולא ראה אותו בשעה שנטבע רק עתה רואה אותו בעליותיו מן המים וא"כ כבר ידוע שזה האיש שהועלה עכשיו הי' מונח במים ה' ימים א״כ הי' לנו לומר שזה אינו זה שניכר להשושבין שנדמה לו שהי' בחייו ט"ע בזה דאי הי' זה כיון שהי' בחייו ט"ע בזה הוי לי' להשתנות עתה לט״ע אחרת כיון ששהה בודאי ה' ימים אלא ודאי שבאמת הוא איש אחר שהי' בחייו ט"ע אחרת ונשתנה אחר מותו ונדמה ט"ע לזה שהי' מכיר השושבין שהיה בחיים ט"ע כזה וא"כ למה התיר הכא את אשתו וקאמר דמיא מצמית צמית ואינו משתנה כלל וא"כ ממילא מוכח שלא ראה השושבין, דאי ראה השושבין הטביעה שנטבע בעל האשה הזאת א"כ כבר ידוע שבעלה נטבע ואחרי שהי' לאחר סימן מובהק שזה שנטבע הוא בעלה א"כ אפילו אשתהו אשתו מותרת דמה בכך שתפח הרי בשעת נפילתו נודע שהוא בעלה ועתה נודע ע"י סימן מובהק שהוא זה מה בכך דתפח ואינו ניכר בט"ע כיון שיש בו סימן מובהק שניכר בו ולמה מסיק בגמרא והוא דחזי בשעתא א"ו שלא ראה השושבין הטביעה וא"כ מוכח דאף שלא ראה הטביעה בעינן דחזי בשעתא עיין שם

ולפענ"ד