קהלת יעקב (ליסא) כד

אבל ל"ח דילמא אומר להנאת חבירו כגון אחד בא לשכור סוס אצל נכרי והשיב האחר תדע כי אחד הלך בכאן ולא רכב ונהרג דל"ח דילמא לייקר סוס האחר אמר כך

כט) אם ישראל אחד שכר נכרי אחד ללותו מחמת פחד ופגע באדם אחד ההולך יחידי ואמר הנכרי למה אתה הולך לבדך הלא בכאן נהרג פ' לא הוי מסל"ת כי הנה אומר כן כדי להנאותו שישכור אותו ללותו וכן אם אמר מפני מה אין אתה נותן לי בשר הלא אנכי עשיתי חסד עם פ' שנהרג לא הוי מסל"ת כי יש לחוש שאומר כן כדי להנאותו (ע"נ ס"ק ק"ב) עיין לעיל סי' כ"ד

ל סוחר נכרי שאמר כמה אחריות הי' לי בדרך שהרי פ' נהרג שם הוי מסל"ת דאם הי' כוונתו להשביח מקחו הי' די לומר שהי' רוצין להרגו אותו עצמו (ע"נ שם בשם מהרש"ך ח"ג סי' קי"ג)

סעיף ט"ו אזלינן לחומרא וכו' עיין ח"מ שכ' דהא דאמרי' בעדיות מפני מה נזכרו דברי יחיד שאם יראו שעת הדחק ויסמכו עליהם וכו' היינו דוקא אם פליגי שלא בשעת הדחק אבל אם פליגי בשעת הדחק אין סומכין על דברי יחיד כו' ע"ש. הבין בעל המגיה בדברי הט"ז שכוונת הח"מ לומר דאם פליגי שלא בשעת הדחק אז אמרינן דבשעת הדחק לא פליגי כלל וכ"ע מודים לכך הוזכרו דברי יחיד וע"ש שהקשה ע"ז מנדה דף ו' לאחר שנזכר אמר כדאי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק ומקשינן מאי לאחר שנזכר אלימא לאחר שנזכר דאין הלכה כר"א אלא כרבנן בשעת הדחק היכי עביד כוותי' וע"ש. ואם כדברי הח"מ מאי קושיא דלמא הא דאין הלכה כר"א היינו שלא בשעת הדחק אבל בשעת הדחק לא פליגי כלל כו' ע"ש. ולפענ"ד דגם הח"מ לא נתכוין לומר דאם פליגי שלא בשעת הדחק אז אמרינן דבשעת הדחק לא פליגי כלל ובאמת אין זה סברא כלל דודאי בכ"מ מאן דמתיר מתיר גם שלא בשעת הדחק ומאן דאוסר אוסר גם בשעת הדחק דאל"כ גם בכל האיסורין נימא דע"כ ל"פ אלא שלא בשעת הדחק וכל האיסורין יהי' מותרין בפלוגתא בשעת הדחק א"ו דז"א דלא אמר אדם מעולם כן אלא הכי כוונת הח"מ כיון דהפלוגתא הוא מקצה אל קצה למה הביא רבי הך פלוגתא ולמה הזכיר דברי היחיד ואמר משום דכך סתם לנו רבי והכריע בין החולקים דבשעת הדחק יסמוך על היחיד כי כן הכריע רבי כי בידו הי' כח הכרעה להכריע והי' נראין בעיניו דברי היחיד לסמוך עליו עכ"פ בשעת הדחק אבל כשגם רבי הביא מחלוקת בשעת הדחק אלמא דלא הי' נראין לרבי דברי היחיד לסמוך עליו בשעת הדחק כיון דהביא היחיד והרבים בשעת הדחק והלכה כרבים ע"ז אמר מטעם אחר המבואר במשנה אם יבוא אחד וכו' ע"ש. אמנם כ"ז בדעת רבי דבידו הי' כח הכרעה להכריע משא"כ בפוסקים שנמצא מחלוקת הראשונים באיזה דין וכו' מי יבוא אחרי הראשונים להכריע ואין ביד אחד להכריע בין המרובים ליחיד גם בשעת הדחק דהא הפלוגתא הוא בין בשעת הדחק ובין שלא בשעת הדחק כמש"ל ואין בנו כח להכריע לסמוך ולהתיר גם בשעת הדחק כמו שאר איסורין דגם בשעת הדחק אם לא הכריע רבי במשנה או אמורא בש"ס לא מהני גם בשעת הדחק לסמוך על היחיד נגד הרבים. אמנם במחבר ורמ"א שהביאו יחיד נגד רבים כדי לקבוע הלכה כמותו בכ"מ שמכריעין והביאו מחלוקת יחיד המתיר נגד רבים האוסרין י"ל ג"כ דכוונתם להתיר בשעת הדחק לסמוך ע"ז היחיד כמ"ש בעדיות וכדעת הב"ח ולא כהש"ך בסי' רמ"ב ואפי' בדאורייתא דאל"כ קשה למה הביאו דברי היחיד כמו שמקשה בעדיות ועכצ"ל