קהלת יעקב (ליסא) טו

בכתובות פרק ב' דא"נ לפסול את השטר באמרם אנוסים היינו מחמת נפשות דאין אדם משים עצמו רשע אף שהוא רק מידת חסידות וכיון דא"נ דאנוסים הוו ממילא השטר בתקפו משא"כ בפלוני רבעני הוצרך להביא הקרא דאל תשת רשע עד ולא היה יכול לומר סתם דא"נ מטעם דאין אדם משים עצמו רשע דיש לומר דסבירא ליה לר"י ג"כ כרבא וכמו שכתב הרא"ש דלא שייך לומר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה דמה שמעיד על עצמי לא חשיב עדות ואם כן מן התורה נתבטל העדות דרבעני ולכך אמר ר"י טעמא אחריני כיין דלא אמרינן פלגינן דיבורא וע"כ צריכין אנחנו לקבל העדות בשלמות שנרבע לרצינו וממילא רשע הוא ופסול לעדות ולא הוי מצי למימר הטעם דאין אדם משים עצמו רשע וממילא דבטל העדות דרבעני. זה אינו דהא מצינו בגיטין דף ח' היכא דלא פלגינן דיבורא יש לומר בתרי גוונא או שנאמר כיון דלא מהימן אהאי נא מהימן אהאי או להיפך דמהימן אהאי מהימן אהאי ע"ש גבי שיחרור דכתוב בו כל נכסי קנוין לך ולזה אמר כאן רשע הוא והתורה אמרה כו' דהך גוונא דמתוך דלא מהימן אהאי נא מהימן אהאי לא הוצרך לומר כיון דלפי דרך זה אמרינן דנא מהימן אהאי ולכך אמר דאפילו אי אמרינן אידך גוונא דמתוך דמהימן אהאי מהימן אהאי מכל מקום גזירת הכתוב היא דרשע לא הוי עד וכמו שכתב התוס' פז"ב דרשע שאינו של חמס דלאו משום דלא מהימן רק משום גזירת הכתוב הוא. ולזה מחלק שפיר דבהרגתיו משכחת לה שפיר בשוגג לכן אף שאמר במזיד קיימא לן דפלגינן דיבורא וכיון דב' עדיות הן לא נתבטל עדות דהרגתיו מה שאין כן בזניתי עם אשתך דלא משכחת לה בשוגג ולא באונס רק שעבר על עבירה דאורייתא וכיון דאין אדם משים עצמו רשע לא מהימן דהא אפילו בעבר אפילו על מדת חסידות כתב הרשב"א דלא מהימן כמש"ל וכיון דלא מהימן לומר דזינה עמה ממילא מותרת היא. אחר כותבי זאת הראו לי שבספר נ"ב הביא גם כן הש"ס דגיטין ומסקנתו לאמת דאמרינן אפילו אליבא דרבא דפלגינן דיבורא במקום דאי אפשר למיפלג כגון באני זניתי עם אשתך אמרינן מיגו דנאמן אהאי נאמן גם כן להשים עצמו רשע ע"ש. ולפענ"ד הא ודאי ליתא דהא קיימא לן דלעולם אינו נפסל לעדות על פי עצמו וגם לא מסתבר כלל לכן נלע"ד דעיקר כמו שכתבתי

סעיף ח' העד שאמרה משמו. ועיין ח"מ שכתב דאפילו אם בא אחר שהתירוה לינשא נאמן דאם בא קודם שהתירוה לינשא גם אחד נאמן ע"ש. ולפענ"ד נראה ברור דאחר שהעיד העד הראשון בב"ד והתירה לינשא ומכל שכן כשנשאת דשוב א"נ הראשון לו' מבודה הייתי או לא אמרתי לה דהנה הב"י בדיני מסל"ת בשו"ת סימן ד' כתב דאין הראשון נאמן כלל לא להכחיש ולא לומר מבודה הייתי אפילו קודם שהתירוה לינשא ועיין בק"ע בב"ש סימן קנ"ח וקנ"ט וק"ס. אך באמת בזה ודאי לא קיימא לן כוותיה דאשתמיטתיה דברי הר"ן והרמב"ן וכן הוא במהרח"ש בק"ע ובספר ע"נ עיין עליהם. אבל אחר שהתירוה לינשא נמצא בש"ג בשם א"ז בפ' האשה שלום וז"ל ואפילו אמר לה עד אחד היא הולכות לב"ד ומתרת עצמה על פי העד שהעיד לה ואף על פי שהעד כופר אח"כ עדותו ואומר שא"י כמבואר בפרק שבועות העדות נראה דהוא ממה דאמרינן שם דהכל מודים בעד מיתה לפטור אמר לה לדידה ולא אמר לב"ד וכו' ואי ס"ד דאפילו לאחר שהתירוה ב״ד יכול הראשון לחזור בו א"כ משכחת לה שיתחייב גם באמר לה לדידה כגון שחזר לאחר שאמר לה ואומר שלא מת דבודאי כשאומר לה כאומר