קהלת יעקב (ליסא) יב

סעיף ג' אפילו ע"א. ע"ש בשו"ת נודע ביהודה רצה לדון בדבר חדש דעד אחד נאמן בדאורייתא אפילו להורדת נחלה לתוספת כתובה רק בעד פסול או קרוב הוא רק מדרבנן ע"ש. אמנם ז"א דהא בשבועות דף ל"ב איתא שם וז"ל הכל מודים בעד מיתה דפטור כגון דא"ל לדידה ולא אמר לב"ד כלומר דליכא תו נ"מ בהגדתה דהא יכולה לילך לב"ד ולהגיד ע"ש. ולפי דבריו נ"מ לענין תוספת כתובה דע"פ דברי' אינה נוטלת כמ"ש המחברים אבל בעד כשר נוטלת לפי דברי הנ"ב אע"כ ז"א וכדעת רבותינו הקדמונים. גם מה שרצה לדמות קול דקידושין דסי' מ"ו לקול דמורידין קרוב ע"ש גם בתשובה שם סימן ל"ה רצה לומר כן וע"ש. ולדידי דברים אלו אינן מחוורין כלל וענינים שונים הן. וראיה לזה דאי כדבריו נצריך ג"כ כל הדקדוקים המבוארים שם גם כאן למאן דס"ל קול המולה בעיר ובעיר זו ע"ש ושאר דינים המבוארים שם ולדעת הפוסקים דבעינן תרי מתרי כמבואר שם נצריך ג"כ כאן ובודאי אלו היה כן לא הוי שתקו הפוסקים מלכתוב המחלוקת גם גבי מורידין קרוב. א"ו ז"א דכל שנאמנת לענין נישואין מהני נמי לענין מורידין ועוד הא סתמא קאמר ששמעו בו שמת ולא נזכר בש"ס קול ואין להאריך עוד בזה

ומה שנ"ל בישוב דברי הרמב"ם ז"ל מה שהקשה עליו הנ"ב במ"ש בסוף פי"ג מהלכות גירושין דעד אחד נאמן מדאורייתא שאמר שמת בעל של אשה וסובר טעם של עבידא לגלוי' לא משקר ובפי"ב מהלכות עדות כתב דעדות אשה מדבריהם. עוד הקשו עליו נושאי כליו שכ' הטעם דעד אחד נאמן דעבידי לגלוי' לא משקר א"כ אמאי כתב בעד אחד בקטטה שאמר מת א"נ משום דלא שייך דייקא ומנסבא הא בדלא דייקא ג"כ ע"א נאמן משום מילתא דעבידי לגלויי. ועוד קשה דאם ע"א נאמן לומר שמת בעלה מדאורייתא מחמת מילתא דעבידי לגלויי א"כ אמאי לא יהי' מורידין לנחלה ע"פ. ולכן נ"ל לתרץ דעתו דהנה הריב"ש סימן קפ"ב כ' דאף גבי דאישתמודענא דאחוה דפלניא דנאמן מטעם מילתא כו' דוקא שאמר קודם המעשה דלא הוי נגד חזקה בשעת הגדה אבל בשעת מעשה אי"נ בממון וכן באיסור להוציא מחזקתן. וכן מצינו בח"מ סימן מ"ט דנאמן לכתוב שטר ע"פ הכרת ע"א אפי' אשה וכתב שם הסמ"ע הטעם משום מילתא דע"ל ובודאי אם בא ע"א בשעת הוצאות ממון ואמר שזה האיש שמו יוסף בן שמעון הנכתב בשט"ח א"נ ועוד אפילו אי נימא דמילתא דע"ל מהימן אפילו להוציא מחזקה יש לומר דסובר דהא דבעי יבמות דף צ"ג גבי עד אחד ביבמה אי טעמא דע"א מהימן משום מילתא דע"ל אי משום דאשה דייקא. הפירוש הוא כיון דהכא לאו מילתא דע"ל בודאי הוא כמ"ש הנ"ב דאימר לא יבא הבעל לעולם לכך בעי אי אפי' במילת' דע"ל כי האי מהני אפילו להוציא מחזקת א"א א"ד דלא מהני להוציא מחזקה רק משום דחזק' דדייקא דמרעא לחזקת א"א ולא נשאר רק ספק השקול ולכך נאמן ע"א ואף דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן אפילו במקום דליכא חזקת איסור מ"מ כיון דספק השקול הוא מהני אפילו במילתא דע"ל כי האי להיות ע"א נאמן וחזקה דדייקא אחר שהטילו חז"ל עלייהו החומר חזקה דאוריי' הוא דהא מה"ט כ' התוס' כתובות דף כ"ב שפטור מחנק וחטאת ע"ש. נמצא דזה דנאמנות של ע"א הוא דאורייתא ע"י דבריהם בא וכעין שאמרו גיטין דף נ"ה כרת שע"י דבריהם בא וה"נ דכוותי' דקודם שהטילו עליהם חז"ל החומר בסופה לא היה חזקה זו דאשם דייקא ולא היה ע"א נאמן וחששו חז"ל לתקנות עגונות והטילו עליה החומר בסופה ועי"ז נולד