קהלת יעקב (ברוכין) סו

דקודם זריקה איירי. ולכן אם היה נאמן להם סומכין על דבריו ואם לאו שורת הדין שאינו נאמן וחזקה שליח עושה שליחותו אבל הרוצה להחמיר על עצמו ממילא שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ושוב אין זורקין עליו לשם פסח שאין זריקה מועלת עליו שלא ברצונו ומותר לו והוא משובח ויביא פסח שני והוי דומיא ממש להאי דינא דחמשה שנתערבו עורות פסחיהן דאמר אביי לא שנו אלא שנתערבו לאחר זריקה כו' אבל נתערבו לפני זריקה חייבין לעשות פסח שני אף דמדאורייתא יצאו כולן בראשון דבכל חד אזלינן בתר רובא ומדרבנן לא בטלי אפ"ה כיון שאינו יכול לזרוק מדרבנן ממילא נפסלין וחייבין בפסח שני ה"נ דכוותיה כיון שאין זורקין עליו לשם פסח ממילא חייב פסח שני ודברי הראשונים נפלאו ועיין בגיטין בסוגיא דעד אחד נאמן באיסורין: דף פט ע"א אלא אי אמרת דלא אמנינהו מעיקרא כו'. כתבו התוס' תימה דבפ' אין בין המודר מסיק ר' זירא אליבא דר' יוחנן מהך משנה דשה לבית אבות לאו דאורייתא דאי אמרת דאורייתא אבשרא קאי ומזכה להון והכא מוקים ר"י בדאמנינהו מעיקרא וי"ל דה"פ כו' תירוצם דחוק מאד ודגיטין (דף כה) לא נתרצו בדוחק זה ותירצו התם דסוגיא דהכא ובגיטין מיירי אי אמרי' שה לבית אבות דאורייתא וקשה הא לר' יוחנן ע"כ לאו דאורייתא כדאיתא בנדרים וא"כ למה לן לאוקמי אליבא דר"י דאמנינהו מעיקרא הא בלא"ה מתמנו אחר שחיטה כמו שאמרו באין בין המודר ולענ"ד נראה אף דלר"י שה לבית אבות לאו דאורייתא אפ"ה ע"כ בדאמנינהו מעיקרא אצטריך לאוקמי דאל"ה קשה על בישרא קאי ומזכה להון דאע"ג דמדאורייתא אין הקטנים צריכים להמנות מדרבנן מיהא צריכים ור' יוחנן סבר דאפילו בדרבנן אין ברירה דאמרינן במסכת ביצה (דף לח) ובדרבנן מי אית ליה כו' ומסקינן אלמא לית ליה ברירה אפי' בדרבנן ע"ש ומש"ה כדבעי לדייק ממתניתין הכא ובגיטין ש"מ יש ברירה הוכרח ר"י לתרץ דאמנינהו מעיקרא דאל"ה אין ברירה אע"ג דאיהו סבר שה לבית אבות לאו דאורייתא כמו שמתרץ ר' זירא אליבא דרבי יוחנן ומאי דסיים התם בנדרים ממאי מדתנן כו' ומדייק ממתניתין דהכא לא לר"י מדייק דלר"י לא סגי בטעמא דלאו דאורייתא וע"כ מוקי לה דאמנינהו מעיקרא רק אליבא דידן דייק דקי"ל בדרבנן אין ברירה ודו"ק: דף צ אמר רב יהודה אמר רב שוחטין וזורקין על טבול יום ואין שוחטין וזורקין על טמא שרץ כו' ולרב מ"ש טבול יום דחזי לאורתא טמא שרץ נמי חזי לאורתא ומסקינן אלא לרב מדאורייתא נמי לא חזי דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש מי לא עסקינן דחל שביעי שלו בערב הפסח דהיינו טומאת שרץ ואמר רחמנא נדחו כו'. הנה הרמב"ם פסק בפ"ו מהלכות קרבן פסח טמא מת שחל שביעי שלו להיות בארבעה עשר אע"פ שטבל והוזה עליו והרי הוא ראוי לאכול בקדשים בערב אין שוחטין עליו אלא נדחה לפסח שני שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא מפי השמועה למדו ששביעי שלהן היה וע"ז שאלו אם ישחט עליהם והם יאכלו לערב ופירש להם שאין שוחטין עליהם והשיגו הראב"ד מהש"ס דהכא שהרי רב שאומר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מכאן למד ואיהו ס"ל שוחטין וזורקין על טבול יום וא"כ זהו טבול יום ורחמנ' דחייה אלא האי קרא בשלא טבל והזה דהיינו טמא שרץ ומעשה כי הוה בהכי הוה כו' ועיין בכ"מ שהמליץ בעד הרמב"ם להביא לו ראיה מספרי ומפשט הפסוקים והמשנה למלך דחה ראיותיו ומסיים סוף דבר סוגיית הש"ס מוכחת כדברי הראב"ד ול"נ ראיה לדברי הרמב"ם מסתם משנתנו דמחשבא בפרק זה כל דלא חזו לשחוט הפסח וחזו למיכל לאורתא דשוחטין עליהן דממשנה דילן זב שראה שתי ראיות עד סוף הפרק, מדבר בכל כי האי גונא ואם איתא כדעת הראב"ד שאף על טמא מת שוחטין בשביעי אף דלא חזי ביום לא היה משתמט התנא מלהשמיענו בטמא מת דביה איירי קרא ולמה בפרק זה כשחשב הטמאים ששוחטין עליהן השמיט טמא מת והתחיל בפרק שאח"ז מי שהיה טמא מת או בדרך רחוקה כו' ע"ש הכתוב איש כי יהיה טמא או בדרך רחוקה ולמה השמיט מלמתני עיקר הטמא דביה איירי קרא להשמיענו ששוחטין גם עליו אם יהיה ראוי לערב לאכול אלא משמע כדעת הרמב"ם ז"ל דדין זה ליתא אלא בטמא שרץ אבל לא בטמא מת: והנה קשה טובא לשיטת הראב"ד באותם שהיו טמאים לנפש אדם וחל ז' שבהן להיות בארבעה עשר מפני מה לא הוזו וטבלו ושחטו. והראב"ד מתרץ דבורו. שכתב ומעשה כי הוי הכי הוי ששחטו וזרקו עליהן קודם טבילה והזייה סברי שיעלה ולא שאלו אלא לאחר זמן שחיטה ונדחו והקשה הכ"מ וכי בתר דעבדין מתמלכין וכתב המל"מ דזה אינו דאינהו סבור דאפילו בלא טבילה כיון דלאורתא חזו היו יכולין להקריב ובתר הכי לטבול ומש"ה שחטו עליהם וכשנודע הדבר לפני משה רבינו אמר להם שאין קדשים קרבים בטומאה אפילו דחזו לאורתא והם השיבו כו' וע"ז הוזקק לשאול פי הדבור ולפ"ז שאלת משה רבינו היה על ששחטו קודם טבילה וע"ז הושב מפי הש"י שלא עלה להם. ולפי דבריהם קשה איך יפרשו גמרא מפורשת במסכת סוכה (דף כה) דאמרינן התם העוסק במצוה פטור מן המצוה מהכא נפקא מהתם נפקא דתניא ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו כו' ר' יצחק אומר אם נושאי ארונו של יוסף היו כבר היו יכולין לטהר אם מישאל ואלצפן היו יכולין היו לטהר אלא טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהן להיות ערב הפסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אינם יכולים לעשות אבל למחר יכולין לעשו' ולפי שיטת הראב"ד מאי ראיה מהתם דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מדטמאו עצמן במת אע"פ שיתבטלו מפסח הרי המה היו סבורין שבשום אופן לא יתבטלו מעשות הפסח ואף אם לא יקבלו הזייה וטבילה קודם שחיטה וכמו שעשו מעשה וגם משה רבינו לא הזהירם מן הטומאה למת בשמיני בחודש שגם הוא ידע שיוכלו לעשות הפסח אף אם יטמאו בשמיני ע"י שיזו ויטבלו קודם שחיטה רק הם טעו ועשו קודם טבילה ועבר הזמן ולא יכלו לתקן אלא ע"כ כשיטת הרמב"ם שגם הם לא טעו רק בלאחר הזאה וטבילה וגם ע"ז השיב להם משה רבינו אין קדשים קרבים בטומא' ואף לאחר טענתם נסתפק ושאל כדאיתא בספרי בהעלותך ומזה נפקא לן מדלא הוזהרו בטומאה בשמיני דהעוסק במצוה פטור מן המצוה: אבל הלחם משנה הקשה לשאול על הרמב"ם מדאמרינן בפרק אלו דברים (דף סט) השיב ר"ע הזאת טמא מת תוכיח שחל שביעי שלו להיות בשבת ובערב הפסח והוא משום שבות ולפי דברי הרמב"ם קשה דהזאת טמא מת שהוא בשביעי בע"פ מה תועיל שיזו עליו ולמה תדחה שבת. ויישב הל"מ בדוחק דהך ע"פ לאו דוקא אבל מה יענה על מה שקשה לי מגמרא מפורשת מיבמות פרק הערל דא"ר יוחנן משום רבי בנאה ערל מקבל הזאה שכן מצינו באבותינו שקבלו הזאה כשהן ערלים שנאמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש הראשון בעשרה לא מהלי משום חולשא דאורחא הזיה אימת עביד לאו כשהן ערלים אלמא להדיא דאי מהלי בעשירי לא היה מוכח מידי דערל מקבל הזאה דהוה אמינא שהוזו בעשירי לאחר מילה הזיה ראשונה א"כ חל הזיה שניה בשביעי בארבעה עשר והוי מותר לשחוט עליהם לאחר הזיה וקושיא זו מצוה לתרצה דלכאורה דברי הרמב"ם נגד גמרא מפורשת המה. ובירושלמי ס"פ האשה מפורש יותר דאיתא התם ר' יוחנן בשם ר' בניא ישראל ערל מזין עליו שכן מצינו שקבלו אבותינו הזיה במדבר ערלים אמר רב חסדא אתיא כמ"ד באחד עשר מלו ברם כמ"ד בעשירי מלו לא קבלו הזיה ערלים והנה מפורש דלא כהרמב"ם: אבל האמת יורה דרכו שלא נעלם מעיני הרמב"ם ז"ל גמרא בבלי וירושלמי וע"פ סוגיות הירושלמי בפרק אלו דברים יבואו דברי הרמב"ם על מכונם. דהכי איתא התם (ה"ג) תמן תנינן איזהו דרך רחוקה מן המודיעין ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי ר"ע ר"א אומר מאסקופת העזרה ולחוץ א"ר יוחנן לא אמר ר"א אלא