קהלת יעקב (ברוכין) סד

חורין דנותן חצי קנס וקאמר מאי לאו למשנה אחרונה וש"מ דיש קנס למעוכב גט שחרור הוי מצי לדחויי ליה דלא נשמע כלל מחציו עבד וחציו בן חורין למעוכב גט שחרור דשאני חציו עבד וחציו בן חורין דקנוי עדיין החצי לגמרי לרבו ויש לו בו קנין ממון לא כשאר מעוכבי גט שחרור ומש"ה נותן חצי קנס אלא דמדחי ליה לסברתו דמדמי חציו עבד וחציו בן חורין למעוכב גט שחרור דאפי' בחצי עבד גופיה לא תשמע מיניה דאיירי למשנה אחרונה אבל באמת כיון דחזינן מסוגית הש"ס דחציו עבד וחציו בן חורין קנוי לרבו ממש. נקטינן כההיא ברייתא ולא תשמע מינה מידי למעוכב גט שחרור ולכן אעפ"י שפסק הרמב"ם דמעוכב גט שחרור אין לו קנס מ"מ בחציו עבד וחציו בן חורין פסק כברייתא דנותן חצי קנס לרבו: ולפי מאי דמוכחינן דחציו עבד וחציו בן חורין קנוי לרבו קודם השחרור אף למשנה אחרונה ושיטת הרמב"ם כך היא אין סברא כלל לפרש הא דמשני הש"ס הכא ובמס' חגיגה כאן למשנה ראשונה כאן למשנה אחרונה כמו שפרש"י ותוס' דלמשנה אחרונה אוכל משל עצמו וחייב בראיה דכיון דכופין את רבו לשחררו חשיב כמשוחרר דזה ודאי אינו כמו שהוכחתי דלא חשיב כמשוחרר. והנה הכ"מ הביא בשם ר' אברהם בנו של הרמב"ם שהשיב על ענין זה דהרמב"ם מפרש הסוגיא להיפך דלמשנה ראשונה עבדינן ליה תקנתא להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולמשנה אחרונה לא עבדינן לי' תקנתא שמא יהיה זה גורם לעיכוב שחרורו. אבל גם זה דוחק מאוד ועיין בל"מ הלכות חגיגה השיג ע"ז הרבה ועיקר הקושיא דהא בטומטום ואנדרוגינום פטורין מספק ולא תקינו שם רבנן כלל ע"ש. אבל לפי ענ"ד נראה לפי שיטת הרמב"ם דדעתו כשיטת רש"י והראב"ד דלמשנה ראשונה לא יאכל כללי ומתניתין דדייקינן מינה משל עצמו יאכל כמשנה אחרונה אבל היינו שיאכל משל עצמו ע"י שיכופו את רבו וישחררו כדינו ולהכי לא נקיט במתניתין בהדיא שיאכל משל עצמו דזה היה עיקר רבותא וממילא ש"מ דלא יאכל משל רבו אלא דלע"ע כמו שהוא אינו רשאי לאכול משל עצמו רק מתניתין אשמעינן דמשל רבו לא יאכל עוד כלל בשום אופן אבל משל עצמו יש לו תקנה ועומד לכך שיאכל ע"י כפיה כמשנה אחרונה ואתי שפיר לישנא דכאן כמשנה ראשונה ולא אמרו כאן למשנה ראשונה דאין הברייתא שנויה דוקא למשנה ראשונה רק קודם השחרור ואף למשנה אחרונה דקודם השחרור דינו כמו למשנה ראשונה וכולהו משניות וברייתות דינא נינהו ולמשנה אחרונה מיתנו. רק בברייתא דהכא קמ"ל דכל זמן שלא יכפנו לא יאכל גם משל עצמו כמו למשנה ראשונה דהוי עדיין חציו עבד. וכן בחגיגה דוחק גדול לפרש רישא דמתניתין דהכל חייבין כו' למשנה אחרונה וסיפא דחוץ מעבדים שאינם משוחררים למשנה ראשונה ולפי מ"ש אתי שפיר מאד דרישא אשמעינן שחייב לראות שישתחרר לגמרי ויעלה לרגל וסיפא אשמעינן חוץ עבדים שאינם משוחררים היינו שלא נשתחרר עדיין פטור ואפי' למשנה אחרונה דינו כמו למשנה ראשונה ומתורץ קושית התוספת שם מהך דכריתות דמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ע"ש והכל א"ש בס"ד ודו"ק. ע"ב במשנה האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח כו' שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ובגמרא מקשינן והתניא אין נמנין על ב' פסחים כאחד מתניתין במלך ומלכה כו' הנה הרמב"ם פסק להך דינא בפ"ג מהלכות ק"פ וז"ל הלך ושחט גדי וטלה אינו אוכל משניהם אלא יצאו לבית השריפה שאין נמנים על ב' פסחים כאחד ואם היה מלך ומלכה ואמר לעבדו כו' יאכל מן הראשון משום שלום מלכותי ובפ"ב מהלכות ק"פ (הלכה יא) כתב וז"ל והממנה עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט הראשון וכתב שם הכ"מ שהוא מן הירושלמי ולכאורה תימה גדולה הן אמת דהכי איתא בירושלמי על משנה זו תני ר' חייא הנמנה על שני פסחים כאחד אוכל מאיזה מהן שנשחט ראשון אמר ר' ייסה מתניתין אמרה כן שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון. אבל היאך מזכה שטרא אליבא דבי תרי דהא לפי ש"ס דילן לא משמע הכי דאוקי מתניתין במלך ומלכה דוקא ולא משכח לאוקמי באחר משום דאין נמנין על ב' פסחים כאחד ושניהם פסולין. וכ"כ הרמב"ם אינו אוכל משניהם אלא יצאו לבית השריפה שאין נמנין על ב' פסחים והאיך פסק בפ"ב כהירושלמי דאפי' בכל אדם אם נמנה על ב' פסחים אוכל מן הראשון דא"כ למה לן לאוקמי מתניתין במלך ומלכה ועוד קשה דלפי מה שפירש"י הטעם דאין נמנין על ב' פסחים כאחד דאין ברירה והמפרשים הבינו ברמב"ם ג"כ הכי א"כ היאך כתב הטעם במלך ומלכה יאכלו מן הראשון משום שלום מלכות ופי' הכ"מ דאולי יעלה על דעתו של מלך דיש ברירה ואם נאמר שלא יאכל כלל יכעוס. והוא דחוק מאוד היאך יתירו לו חכמים איסור גמור משום שמא יכעוס: אבל באמת קשה על פירש"י שפי' הטעם משום ברירה דהא איתא לקמן בברייתא ומעשה במלך ומלכה כו' ושאלו את רבן גמליאל אמר להן מלך ומלכה דדעתן קלה עליהן יאכלו מן הראשון אנן לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני ואם איתא דהטעם שאין נמנין על ב' פסחים משום ברירה אמאי קאמר ר"ג אנן לא נאכל הא הוא סבר יש ברירה דהא שנינו בפ"ה ממעשר שני מעשה בר"ג וזקנים שהיו באין בספינה אמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו עישור אחר כו'. הרי אע"ג דלא הפריש עדיין אפ"ה יצא ידי ביעור משום דיפרוש אח"כ. וע"כ דסבר יש ברירה וכ"כ באסיפת זקנים במסכת ב"מ (ד' יא) בשם הרמב"ן דאע"פ שלא אמר בצפונו או בדרומו יצא משום דס"ל יש ברירה ואמאי קאמר הכא דדוקא מלך ומלכה יאכלו: ונלע"ד דהרמב"ם מפרש דלא שייך הכא ברירה שאין אדם מקפיד כל כך וכמ"ש רש"י לענין מלך ומלכה והא ראיה דאפילו רגיל בגדי ושחט טלה או להיפך כשר והא דאין נמנין על ב' פסחי' כאחד הלכה היא ולא מטעם ברירה ומש"ה פסק הרמב"ם בפ"ב והממנה עצמו על ב' פסחים יאכל מן הראשון משום הברייתא שהביאו בירושלמי דתני ר' חייא ועוד דגם בתוספתא דילן מתניא בפ"ז בלי חולקי הנמנה על ב' פסחים אוכל מאיזה מהן שנשחט ראשון והסברא נותנת כך דאף דעביד איסורא שאסור למנות על ב' פסחים אפ"ה לא בטיל מנויו והנשחט ראשון עולה לו לשם חובה והשני פסול ושיטת הגמרא דילן שהקשו על מתניתין אמאי יאכל מן הראשון והתניא אין נמנין על ב' פסחים כאחד ואצטריך לאוקמי במלך ומלכה אינו סותר להך ברייתא. דהממנה עצמו ה"נ דיאכל מן הראשון אבל מתניתין מיירי על ידי שליח וכיון דעביד שלא כדין ושינה בשליחותו ועבד איסור למנותו על ב' פסחים כאחד בטלה שליחותו מכל וכל דאין שליח לדבר עבירה ובטל מינויו והוי כנשחט שלא למנוייו דלא יאכל משניהם. וזה שהקשו והתניא אין נמנין וכיון שאין נמנין בטלה שליחותו ואוקימנא במלך ומלכה ומשום שלום מלכות תקנת חכמים שתתקיים שליחותו ולא תתבטל משום כבוד המלך שגנאי הוא שלא יאכל המלך פסח כלל או שלא יכעוס על עבדיו ויהרגם והשתא אין סתירה משיטת גמרא דילן לברייתא דתוספתא והביאוה בירושלמי בשם ר' חייא דדוקא על שליח אמרו בגמרא שלא יאכל כלל ודו"ק: שם שכח מה שאמר לו רבו כיצד יעשה ישחט טלה וגדי ויאמר אם גדי אמר לי רבי גדי שלו וטלה שלי ואם טלה אמר לי רבי כו' ובגמרא מקשה שלי כו' מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל רועה הרגיל רבו אצלו דניחא ליה בתקנתיה דרביה ומקני ליה חד מנייהו על מנת שאין לרבו רשות בו. והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות ק"פ כלשון הזה וכן הדין באומר לעבדו צא ושחוט עלי וקבע לו ושכח העבד מה שאמר לו רבו והוא שיתן לו רועה של רבו גדי וטלה ויאמר לו שחוט שניהם כדי שתשחוט כמו שאמר לך רבך והרי אחד מהן שלך על מנת שאין לרבך בו כלום כו' וקשה דבפ"ג מהלכות זכיה ומתנה פסק הרמב"ם בנותן מתנה