קהלת יעקב (ברוכין) סג

וליכא ק"ו. אבל לשמואל שפסק הרמב"ם כוותיה דרוטב פסול וכיון שהרוטב בעצמו פסול ילפינן שפיר צלי קדר אפי' לחכמים דפסול מק"ו דהא הרוטב שבצלי קדר מפיג טעמו כשאר משקין ופסול משום דהוי מבושל ברוטב וכ"ש הוא ממבושל במים דבשלמא לרב שמכשיר רוטב היה ה"א דלא חשיב מבושל כיון שרוטב בשר בעצמו כשר אבל לשמואל ילפינן ליה שפיר מק"ו וכנ"ל: ועוד י"ל בטעם הרמב"ם שכתב הרוטב פסול כיון שנפרש ממנו דלא הוי בשר צלי ע"פ מ"ש הרמב"ם פ"ח מהלכות מעשה הקרבנות כל הכלים שמשתמשין בהן בקדשים ע"י חמין בין קדשי קדשים בין קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה עקב אכילה ואינו מניחן עד אכילה שניה אלא כשישלים לאכול יגעיל ופירושו שלא ימתין עד סוף זמן אכילתו רק תיכף אחר אכילתו טעון מריקה. ובפירושו למשניות בזבחים (דף צ"י) מבוארין דבריו שפי' שם דאפילו לר' טרפון שאמר אם בשל בו בתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל רוצה לומר יבשל בו כל היום מימות הרגל ולחכמים לא יאחר למרקו רק מיד שתכלה האכילה ולפי דבריו תיכף שנדבק בדופני הכלי נדחה מאכילה וזקוק למריקה ושטיפה ולכן פסק דאפי' שהחרס צונן שנדבק עליו ופירש אוסר והסוגיא דלא קאמרה הכי אפשר דאתיא כמ"ד קדשים קלים אינם טעונין מריקה ושטיפה ופסח קדשים קלים הוא: וראיה ברורה לשיטת הרמב"ם מהירושלמי שלא נזכר בירושלמי אוקימתא דרותח רק בסולת מוקים להדיא בסולת רותחת אבל ברישא דנטף מרוטבו על החרס וחזר אליו לא מוקי כלל בחרס רותח ואמרו עוד בירושלמי נגע בחרם של תנור פסול גוף הוא ונשרף מידי נטף מרוטבו על החרס פסול מכשיר הוא וטעון צורה. הרי לך בהדיא כשיטת הרמב"ם שאין טעם פסול נטף מרוטב על החרס וחזר משום צלי מחמת דבר אחר כטעם נגע בחרסו של תנור אלא משום בלוע דהרוטב אסור משום שאינו בשר צלי: פרק שמיני דף פח א מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו כו' משל רבו הוא דלא יאכל הא משל עצמו יאכל והתניא לא יאכל לא משלו ולא משל רבו לא קשיא כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דתנן כו' ופירש"י כמשנה ראשונה קודם שחזרו ב"ה לא יאכל משל עצמו כו' כמשנה אחרונה הואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו אבל הרמב"ם פסק בפ"ב מה' ק"פ מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין. והשיגו הראב"ד הא דלא כהלכתא דלמשנה אחרונה אוכל משל עצמו. וכעין זה במס' חגיגה תנן התם ריש פ"ק הכל חייבין בראיה חוץ מחרש שוטה וקטן כו' ונשים ועבדים שאינן משוחררין ואמרו בגמרא הכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין ובסיפא מסיק רבינא דחוץ מעבדים שאינם משוחררין היינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין דפטור ומשני ג"כ הא למשנה ראשונה הא למשנה אחרונה ופי' רש"י ותוס' והראב"ד בשיטתם דלמשנה ראשונה שהיה הדין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ואין כופין את בעליו לשחררו אינו חייב בראיה שאין חלק העבדות נמשך אחר דעתו ולמשנה אחרונה כיון שכופין את רבו לשחררו הרי הוא כמשוחרר ומש"ה חייב בראיה. ולפי שיטה זו השיג הראב"ד ג"כ בפ"ב מה' חגיגה על הרמב"ם שפסק דמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מפני צד עבדות שבו. והנה באמת קשה לי טובא על שיטת רש"י והראב"ד דאפי' לפי מה שפי' התוס' בגיטין ובשארי דוכתי דלעיל דלמשנה אחרונה שכופין את רבו ועושה אותו בן חורין חשוב העבד כמשוחרר רק מעוכב גט שחרורי מ"מ קשה אמאי אוכל בפסח וחייב בראיה הא כיון דמעוכב גט שחרור נקרא עדיין עבד לכל דבר ובמס' גיטין (ד' מב) איבעיא דלא איפשטא היא אי מעוכב גט שיחרור אוכל בתרומה וכן אין קידושיו קידושין ועוד הוכיחו בתוספת גיטין (דף מ) בד"ה אותו העבד אין לו תקנה דבמפקיר עבדו למ"ד יצא לחירות וצריך גט שחרור וכן בעבד שברת מבית האסורים יצא לחירות וצריך גט שחרור וכן אם אמר בשעת מיתתו שחררו כו' ובכל הני הוי דינא דשרי בשפחה כיון דמחוסר גט שחרור וכיון דחזינן דמיקרי עבד לכל מילי מפני מה אוכל בפסח וחייב בראיה אף דלמשנה אחרונה כופין את רבו ועושה אותו בן חורין מ"מ הא מעוכב גט שחרור עדיין אבל עוד קשה יותר דבמס' גיטין משמע להדיא דחשיב העבד ממונו של בעלים כ"ז שלא שחררו רבו אפי' למשנה אחרונה שכופין אותו לשחררו וכמו שיתבאר הנה הרמב"ם פסק בפי"א מה' נזקי ממון המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי האחר ראוי ליתן ואין לו מי יקחנו. ותמה עליו הרב המגיד דהא בעיא בפ' השולח (דף מב) מעוכב גט שחרור יש לו קנס או אין לו קנס ואמרינן ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו מאי לאו כמשנה אחרונה וש"מ יש קנס למעוכב גט שחרור ודחינן לא כמשנה ראשונה וכיון שכתב רבינו דמעוכב גט שחרור אין לו קנס וקיי"ל כמשנה אחרונה איך יהיה לזה קנס. גם בפ"ד מהלכות חובל ומזיק כתב הרמב"ם מי שחציו עבד וחציו בן חורין שביישו אדם או צערו או נגחו שור אם אירעו זה ביום של רבו לרבו ביום של עצמו לעצמו והשיגו הראב"ד דזה למשנה ראשונה אבל למשנה אחרונה אין כאן חלוקת ימים כו' וכן כתבו התוס' כשיטת הראב"ד דהכי איתא בגיטין (דף מב) נגחו שור יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו וכתבו התוספת יום של רבו לרבו היינו למשנה ראשונה דלמשנה אחרונה מעשה ידיו שלו דבסמוך מדמי ליה למעוכב גט שחרור אבל זה תימא דהא איתא התם לקמן דהא דנגחו שור מימרא הוא והיאך אפשר שתהי' מימרא דאמוראי אליבא דמשנה ראשונה אלא מהך מימרא דסתמא דגמרא מוכח דהא דכופין את רבו ועושהו בן חורין אין פירושו שב"ד מפקיעין ממונו תיכף ואינו רק מחוסר גט שחרור אלא כל זמן שלא כפאוהו לעשותו בן חורין הוא עדיין חצי עבד גמור ועובד לרבו יום אחד ויש לרבו בו קנין ממון ממש וכן הוא שיטת הרמב"ם וראיה ברורה לשיטתו מהא דאיתא שם בגיטין (דף ע) דההוא עבדא דבי תרי קם תד מינייהו ושחרריה לפלגיה אמר אידך השתא שמעו ביה רבנן ומפסדו ליה מנאי אזל אקנייה לבנו קטן שלחה רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא שלח ליה כאשר עשה כן יעשה לו. ואם איתא כשיטת רש"י ותוס' והראב"ד דכל שחציו עבד וחציו בן חורין אין בו לשני שום קנין ממון רק הוא מחוסר גט שיחרור היכי מצי לאקנויי לבנו קטן כיון דלית ליה בגויה ממונא ואיסורא לא מצי לאקנויי דהא אמימר ס"ל שם דהמפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מ"ט גופיה לא קני ליה איסורא הוא דאיכא גביה ואיסורא לבריה לא מורית ואפילו למאן דפליג עליה היינו בירושה הבאה מאליה אבל לאקנויי מידי דלית ביה ממונא ודאי לא. ותימא על התוס' שהקשו התם למאי נ"מ אקנייה לבנו קטן הא מכי שחרריה חבריה לפלגיה מיד זכה העבד בעצמו והוי ליה מעוכב גט שחרור ואין מעשה ידיו שלו. ולשיטתם טפי הוי להו לאקשויי היכי מצי לאקנויי איסורא לחוד אע"כ מדמצי לאקנויי לבנו קטן מוכרח דכל זמן שלא כפאוהו ב"ד לעשותו בן חורין עדיין לא פקע ממונו כלל ולהכי מצי לאקנויי. וזה ברור ולכן פסק הרמב"ם להאי מימרא דסתמא דגמרא דנגחו שור יום של רבו לרבו כו' בהלכות חובל ומזיק דודאי אף למשנה אחרונה אתאמרה דכ"ז שלא כפאוהו לשחרר עובד לו יום אחד משום קנין ממונו שיש לו בו ודלא כתוספת והראב"ד. וא"ש ג"כ מה שהקשו התוספת (דף מב ב) ד"ה מאי לאו כמשנה אחרונה דאמאי לא בעי לאוקמא כשהקשו על מימרא דנגחו שור כו' מדתניא המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וחצי כופר ליורשיו אמאי ה"נ נימא יום של רבו לרבו יום של עצמו לעצמו והוכרח לתרץ שאני התם דקא כליא קרנא ואמאי לא מוקי בפשיטות דמימרא דנגחו שור למשנה ראשונה וברייתא דהמית עבד כמשנה אחרונה דמעשה ידיו לעצמו. ולפמ"ש לק"מ דמימרא דנגחו שור ודאי ג"כ למשנה אחרונה אתיא אלא החילוק דשאני התם דקא כליא קרנא ולפ"ז כדפשיט ליה במאי דבעי מעוכב גט שחרור יש לו קנס או לא מהמית עבד שחציו בן