קהלת יעקב (ברוכין) סב

שאני דהוי דאורייתא אבל התם לאחר שהוציאו האימורין ליכא אלא משום כל פעל ה' למענהו. ועוד דמייתי ברייתא זה אלי התנאה לפניו במצות עשה כו' ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו ולשמו קיי"ל דמעכב וילפינן לה מזה אלי ואנוהו ועוד אמרינן במסכת גיטין (דף כ) גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת ר"י ורבנן דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוין לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלית מעביר עליו קולמוס ומקדשו. דברי ר' יהודה וחכ"א אין השם מן המובחר אמר רב אחא ב"י דלמא לא היא עד כאן לא קאמרי רבנן התם דבעינן זה אלי ואנוהו אבל הכא לא. אלמא דקדושת השם לשמו היינו משום זה אלי ואנוהו ופסול בדיעבד ולא מהני אפילו בהעברת קולמוס ומה שהקשו התוס' מאגודת לולב לק"מ דבודאי אי אפשר לומר דכל מה דחשיב ברייתא משום זה אלי ואנוהו מעכב דהא לכורכו בשיראין מאי עיכובא איכא ונראה דמה דילפינן מיניה להדר המצוה מבחוץ ודאי אינו מעכב אבל לכתוב לשמו ולשם קדוש' השם ויבש דלא מיכשר באתרוג דהוי בגוף המצוה ונתמעטו מזה אלי ואנוהו מעכבין וכן ציצין אע"פ שאין מעכבין מצות מילה אבל כיון שמצוה עוד להדר המצוה אע"ג שכבר יצא ידי חובת המצוה היה סברא לומר דאפי' פירש חוזר אע"ג דאינו מעכב מ"מ כשעושהו עושה מצוה דאורייתא ותשלום ביאור דברי רש"י ז"ל הנ"ל יתבאר במסכת סוכה אי"ה ע"ש: פרק ששי דף סו בהא דילפינן דפסח דוחה שבת מועדו מועדו מתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה שבת אף מועדו האמור בפסח דוחה את השבת. ובכמה מקומות איתא הכי דילפינן מבמועדו יתירא ומבני בתירא נתעלמה הלכה זו אי פסח דוחה שבת אם לאו ותימה גדולה דבמס' שבת (דף פז ב) מקשינן לר' יוסי ולרבנן מברייתא דעשר עטרות וחשיב שם אחד מהן ראשון למעשה בראשית וא"כ כיון שהיה ראש חדש ניסן בשנה השנית ביום ראשון הוה ליה ארבעה עשר בשבת וצוה השי"ת אז לעשות הפסח אלמא דפסח דחיא שבת. והברייתא נראה דאין חולק עליה והיאך לא הוזכרה כאן לענין דפסח דוחה שבת וצ"ע: פרק שביעי דף עו ע"א חם לתוך צונן וצונן לתוך חם רב אמר עילאה גבר ושמואל אמר תתאה גבר תנן נטף מרוטבו על החרס כו' אלא לשמואל כו' כדאמר ר' ירמיה אמר שמואל בסולת רותחת ה"נ בחרס רותחת תנן מרוטבו על הסולת כו' אלא לשמואל כו' אמר ר' ירמיה אמר שמואל בסולת רותחת ותימה לכאורה מפני מה תירץ ר' ירמיה אמר שמואל בעצמו בסיפא דסולת רותחת וברישא לא תירץ כלל רק הש"ס מקשה ומתרץ כדאמר ר' ירמיה אמר שמואל בסולת רותחת כו' והלא הרישא היה לו לתרץ תחלה וכמו שסדרו בגמרא הקושיא מרישא תחילה ונראה לענ"ד לתרץ דלדידיה לא הוי קשה כלל מרישא רק מסיפא ע"פ מאי דאמרינן לקמן (דף פד) אתמר גידין שסופן להקשות ר"י אמר נמנים עליהן בפסח דבתר השתא אזלינן. ר"ל אמר אין נימנין עליהן בפסח דבתר בסוף אזלינן והקשו בתוספת דר"ל אדר"ל דהכא אמר בתר בסוף אזלינן ובפ' בהמה המקשה אהא דפשיט ר' יוחנן דעור הראש של עגל הרך אין מטמא דבתר בסוף אזלינן הקשה ליה ממתניתין דאלו שעורותיהן כבשרם. עור הראש של עגל הרך אלמא דבתר השתא אזלינן תיקשי לנפשיה דסבר גבי פסח בתר בסוף אזלינן והביאו התוספת בשם הירושלמי דפריך דר"ל אדר"ל ומשני טעמא דר"ל מקרא דואכלו את הבשר בלילה הזה בשר ולא גידין והכא גזירת הכתוב אף דבעלמא בשר נינהו. ובכל דוכתי בש"ס מצינו שהשוו רוטב וגידין כהדדי בפרק העור והרוטב ובשארי דוכתי וכיון דדרשינן בפסח בשר ולא גידין ה"ה נמי ולא רוטב וא"כ י"ל דשמואל סבר ג"כ ההיא דרשא דממעטינן בפסח בשר ולא גידין וה"ה נמי רוטב ומש"ה מרישא לא קשה ליה אע"ג דמיירי בחרס צוננת דמש"ה נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו אע"ג דלא הוי צלי מחמת דבר אחר כיון דהחרס צוננת ולדידיה דתתאה גבר אקורי מיקר ליה לרוטב אפ"ה פסול הרוטב כיון שפירש מן הצלי שנתמעט רוטב כמו גידין וכשחזר אל הבשר אשר אצל האש בולע וצריך נטילה והגמ' דמתרץ ברישא ג"כ כדר' ירמיה אמר שמואל כו' היינו לפי סברת המקשה דסבר כרב דאמר לקמן (דף פג ב) כל הגידין בשר חוץ מגידי צואר אלמא דלא דריש בשר ולא גידין וה"נ לא דריש למעט רוטב. ולסברא זו קשה לשמואל דאמר תתאה גבר לפי מאי דס"ד בחרס צוננת אמאי יטול ומתרץ ליה כדאמר רבי ירמיה אמר שמואל בסיפא בסלת רותחת ה"נ בחרם רותחת. אבל לר' ירמיה אמר שמואל בעצמו לא היה קשה מרישא כלל דפסולין מחמת שפירש ומקרי רוטב וחזר ונבלע אצל האש אלא מסיפא דמיירי דלא חזר הרוטב ואי בסלת צוננת ותתאה גבר אמאי יקמוץ ע"כ מוקי לה בסלת רותחת ונראה דרב ושמואל אזלי לטעמייהו בפ' גיד הנשה. דרב סבר יש בגידין בנותן טעם בשר. ומש"ה ס"ל דגידין לא נתמעטו מבשר הכתוב בפסח וממילא ה"ה רוטב ושמואל סבר אין בגידין בנותן טעם בשר ומש"ה ממעט להו דאינן בכלל בשר: ובהכי יבואו דברי הרמב"ם על נכון שכתב בפ"ח מהלכו' ק"פ (הלכה ב) נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו שכל המרק והליחה שתפרוש ממנו כשנצלה אסורה שהרי אינה בשר צלי. נטף מרוטבו על הסלת יקלוף את מקומו וכתב הכ"מ ומ"ש רבינו בנטף מרוטבו על הסולת יקלוף את מקומו איני יודע למה שינה הרמב"ם מלשון המשנה דאיתא שם יקמוץ את מקומו. והל"מ תמה יותר וכתב לא ידעתי למה לא כתב רבינו ז"ל בנוגע בחרסו של תנור דאיירי בחרס רותחת דהא קי"ל כשמואל כו' וכן בנטף מרוטבו על הסולת מוקי לה בגמרא בסלת רותחת ולא הזכירו רבינו ז"ל. ונ"ל דעדיפא הוי להו למיפרך שכ' הרמב"ם הטעם שכל המרק והליחה שתפרוש אינה בשר צלי. המציא לו טעם שלא הוזכר בש"ס כלל דהא בגמרא אמרו ורחמנא אמרה צלי מחמת אש ולא צלי מחמת דבר אחר ולפי מ"ש דבריו מיושבים ונכונים דהנה הוא פסק כשמואל היינו בגידין שסופן להקשות אין נימנין בפסח עליהן כמ"ש פ"י (ה"י) וזה דלא כרב דאמר כל הגידין בשר ולפמ"ש דאזלי לטעמייהו נכון ג"כ דהלכה כשמואל דאין בגידין בנותן טעם ומש"ה ממעטינן להו מבשר וה"נ דרשינן בפ' דם חטאת (דף צז) בבשרה ולא בגידין אלמא דמעטינן גידין מבשר ובפ' העור והרוטב (דף קכ) דרשינן הטמאים לאסור צירן ורוטבן ש"מ דלאו בכלל בשר נינהו אי לאו דרביה קרא ולשמואל אתי מתני' כפשטה אפילו בחרס צונן וכמ"ש. דמש"ה לא תירץ ר' ירמיה אמר שמואל אלא בסיפא אבל ברישא הטעם שנאסר כדי נטילה אם חזר הרוטב אל הפסח משום דלא הוי בשר וכמ"ש. וזה שכתב הרמב"ם בלשונו הצח שכל המרק והליחה שיפרוש ממנו כשיצלה אסורה שהרי אינה בשר צלי הטעם שאינו מוזכר בגמרא דילן רק בירושלמי כמו שיתבאר משום דמוכח בש"ס דילן דשמואל סבר להאי טעמא ומפני שהתחיל הרמב"ם בחרס צונן דהוא דין המשנה ולכן סיים גם בסולת צונן וזה אינו דין השנוי במשנתינו דאוקמי רבי ירמיה אמר שמואל ברותחת והוא מיירי כגונא דרישא ומש"ה כתב יקלוף ומיושבים כל הקושיות בעזהש"י: ועפ"ז יש לתרץ ג"כ דברי הרמב"ם בפרק הנ"ל הלכה (ז ח) שפסק בצלאו ואח"כ בשלו כחכמים דחייב ובצלי קדר פסק ג"כ חייב כרבי. וקשה דלפי הסוגיא דלעיל (דף מא) נראה דהא בהא תליא דלחכמים פטור בצלי קדר דאמרו התם א"ב צלי קדר ע"ש ועיין לעיל (בדף ע"א) הבאתי דבריו באורך וכתבתי לישבו בשיטת רבי עיי"ש. ולפמ"ש כאן יש לומר דפסק הכל כחכמים דדרשי שאר משקין מק"ו מה מים שאין מפיגין טעמן אסורין שאר משקין שמפיגין טעמן לא כ"ש ואייתר להו בשל מבושל לצלאו ואח"כ בישלו והא דאמרו התם איכא בינייהו צלי קדר והיינו דלחכמי' פטור בצלי קדר דלא נתרב' מק"ו כמו לרבי דדריש מקראי סוגיא דהתם אזיל לרב דס"ל דרוטב צלי לא נתמעט מדין בשר