קהלת יעקב (ברוכין) ס

והנה הרמב"ם סיים בהלכ' זו דהשוחט את הפסח כו' לוקה שנא' לא תזבח על חמץ דם זבחי לא תזבח הפסח ועדיין חמץ קיים אחד השוחט ואחד הזורק את הדם ואחד המקטיר את האימורים אם היה ברשות אחד מהם או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלים פסח זה כזית חמץ בשעת הקרבתו ה"ז לוקה והפסח כשר. וכתב הכ"מ הפסח כשר כן משמע בגמרא ובירושלמי מפרש משום דזבחי קריא רחמנא והמל"מ האריך בדברי הירושלמי ובסוף סיים ודע שמה שקשה לו בדברי הירושלמי הללו הוא דמשמע דמן הסברא השוחט על החמץ נפסל הזבח כיון דעבר אהורמנא דמלכא אי לאו דגלי קרא שקראו זבח אף לאחר ששחטו על החמץ ובריש פ"ה דמנחות אמרינן מתקיף ליה רבינא ואימא לא תאפה למיקם גברא בלאו בעלמא ואיפסולי לא מיפסלי ותירצו מנה תהי' הכתוב קבעה חובה הרי דאצטריך קרא לפסול וצ"ע ע"כ. ולי נראה דלק"מ בשלמא בשוחט על החמץ הוי אמינא שהזבח פסול כיון דעבר אהורמנא דמלכא לא אהני מעשיו והוי כאילו לא שחט כלל ובודאי פסול אבל במנחה שאפאה בחימוץ אם נאמר כיון שעבר ועביד איסורא לא אהני מעשיו והוי כאילו לא עבר כלל א"כ הוי כאילו לא החמיץ דהא עובר בלאו על החימוץ לבד דאסור לחמצה ומש"ה הוי אמינא דלא תאפה חמץ למיקם גברא בלאו ואיפסולי לא מיפסלי ודו"ק: ודע דמדין זה יש להוכיח דהא דאמרינן אין שליח לדבר עבירה היינו רק לחייב שולחו אבל המעשה לא נתבטל לגמרי ולא כדמשמע מדברי התוס' במסכת ב"מ (דף ו' ע"ב) גבי הא דאמרינן התם איכא בינייהו כהן דאמר ליה לישראל צא וקדש לי אשה גרושה להך לשנא דאמרת כו' היכא דשליח לאו בר חיובא הוא מחייב שולחו ה"נ מחייב שולחו והקשו מאי נ"מ דאף להך לישנא לא לקי על הקדושין לרבא דאמר בעשרה יוחסין (דף עח) קידש אינו לוקה בעל לוקה ותרצו דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חלין הקידושין ואי אין שליחות לא חלין הקידושין משמע דעתם דהשליחות בטל לגמרי בדבר עבירה וקשה דהא הכא השוחט את הפסח לשם כל חבורה מהני מטעם שליחות כדילפינן מיניה בקידושין ר"פ האיש מקדש לשליחות וכיון שהיה אצל אחד מבני חבורה חמץ בשעת שחיטת הפסח הוי שליח לדבר עבירה ואפ"ה הפסח כשר דבשלמא מלקות חייב השוחט משום דעבר אמימרא דרחמנא אבל אמאי אהני מעשיו כיון שנשלח לדבר עבירה אלא משמע דלא נתבטלו מעשה השליחות לגמרי ועיין מקנה בקידושין (דף מב) בפיסקא דברי הרב ודברי התלמיד וגם הנודע ביהודה ובקצות החושן ג"כ האריכו בדין זה: דף סד ע"א במשנה שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו ומקבל את המלא כו' כהן הקרוב אצל המזבח זורקו כו' ובגמרא ע"ב נותנו לחבירו שמעת מינה הולכה שלא ברגל הויא הולכה דלמא הוא נייד פורתא ואלא מאי קמ"ל כו'. והרמב"ם השמיט הך אוקימתא דנייד שכתב בפ"א מהלכות ק"פ שחט השוחט וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כדי שיתעסקו רבים במצוה עד שיגיע הדם אצל הכהן הקרוב למזבח שופכו שפיכה אחת כנגד היסוד כו' וכתב הלח"מ בגמרא אמרינן שמעת מינה כו' וקשה כיון דרבינו פסק פ"א מהלכות פסוה"מ הולכה שלא ברגל לא הויא הולכה א"כ אמאי לא כתב כאן דנייד פורתא וי"ל דסמיך כו' עיי"ש ולענ"ד נראה לתרץ דהרמב"ם סובר דהא דאמרינן הולכה שלא ברגל פסול דיקא שלא הוליך כלל מתחלת הקבלה עד הזריקה וכמו שנראה להדיא מלשון הרמב"ם שם בהלכות פסוה"מ ודלא כהמל"מ שנדחק שם מאוד לפרש דברי הרמב"ם שאם מקצת הוליך שלא ברגל אף שגמר הליכתו ברגל פסול ע"ש שכתב בעצמו ועדיין לא נתקררה דעתו והדבר צריך תלמוד. וכן משמע לשון הגמרא הכא דמשני דלמא הוא נייד פורתא לשון יחיד משמע דקאי על אחד שנייד או על המקבל הראשון או על הזורק דבחד שהוליך ברגל סגי ואף דבזבחים (דף יד) איתא הגרסא לפנינו ניידי לשון רבים אין משם ראיה דהתם דחי כי היכא דלא תשמע מיניה הולכה שלא ברגל הוי הולכה דדלמא אע"פ שלא אמרו אלא נותן לחבירו וחבירו לחבירו מ"מ מיירי שלא עמדו ממש במקומם אבל אה"נ דבחד סגי כדאיתא הכא להדיא הוא נייד ולפ"ז יש לומר דהכא בש"ס הוצרך לאוקמי בנייד לתנא דמתניתין דפסח בזריקה כדקתני זורקו זריקה אחת כנגד היסוד וזריקה הוא מרחוק ואפשר לעשותה אף שלא ינוד כלל ולהכי מקשה ש"מ הולכה שלא ברגל הוי הולכה ומוכרח לתרץ בנייד אבל הרמב"ם פסק כר' ישמעאל בזבחים (דף לז) דפסח בשפיכה ועיין ברש"י ע"ב ד"ה מאן תנא פסח בזריקה ובסוף מכילתי' ברש"י ורשב"ם פירשו להדיא דזריקה מרחוק ושפיכה מקרוב ושם ברשב"ם עומד על היסוד ושופך ובשפיכה ודאי אף הכהן הקרוב למזבח אי אפשר לו שלא יניד רגליו קצת כי היסוד גבוה ורחב אמה וגם הכהן הקרוב למזבח אין עומד ממש וסומך במזבח אלא קרוב למזבח ושאר הכהנים אינם צריכים עוד לזוז ממקומם כיון דמקיימי הולכה פורתא ברגל: ויש עוד מקום לתרץ לדעת הרמב"ם ע"פ הסוגיא דזבחים (דף טו) בהולכה רבתא והולכה זוטרתי ע"ש היטב וי"ל דהוא מפרש הך סוגיא דהולכה רבתא מקרי שנעשית הולכה גדולה ע"י הרבה בני אדם כגון ההיא דהכא דנותנו לחבירו וחבירו לחבירו אבל שלא ברגל והולכה זוטרתי מקרי כשעומד מצד המזבח וזורק שלא נעשית הולכה כלל דלפרש"י דהולכה רבתא מקרי ברגל והולכה זוטרתי שלא ברגל תימה גדולה מפני מה שינה הש"ס בלשונו דמקודם בכל הסוגיא מיירי בהדיא ברגל ושלא ברגל ועכשיו מחדש להם שם וקרי להו רבתא וזוטרתי ועוד דלפי פיר"שי אין דרך הסוגיא הכי שנדחה שמעתתא שהתחיל בה סתמא דמעיקרא אתמר סתמא הולכה שלא ברגל מחלוקת ר"ש ורבנן והמסקנא בהולכה זוטרתי כ"ע לא פליגי כי פליגי בהולכה רבתא אבל נראה דמסקינן לפרש שמעתתא דאתמר שלא ברגל מחלוקת כו' דבהולכה זוטרתא היינו כשעומד בצד המזבח כ"ע לא פליגי דלא פסלה מחשבה אף לרבנן משום שאינה הולכה כלל לרבנן. כי פליגי בהולכה רבתא היינו ג"כ שלא ברגל רק שנתן מיד ליד ע"י הרבה בני אדם ודומיא דגוונא דלא פליגי היינו מה שאמר ר"ש בפשיטות אפשר בלא הלוך שוחט בצד המזבח וזורק דבהא גם לחכמים לא פסלה מחשבה וכנ"ל וכה"ג כי פליגי. פליגי בהולכה שלא ברגל. רק הולכה רבתא לר"ש לא פסלה משום שיכול לבטלה דכיון דכשר ע"י הרבה בני אדם אפילו שלא ברגל מה לי רבתא או זוטרתי וזוטרתי ג"כ כשר וחשיב יכול לבטלה ורבנן סברי דבהולכה רבתא מפסל בה מחשבה דהא אינו יכול לבטלה דשוחט בצד המזבח וזורק פסול ולהכי לא כתב הרמב"ם הך דינא דהולכה שלא ברגל רק בכה"ג דעומד בצד המזבח וזורק שם בפ"א מהלכות פסוה"מ אבל בפסח שנעשה ע"י הרבה בני אדם בהאי גוונא מוכח לפי המסקנא דכשירה כיון דאתמר דבהולכה שלא ברגל פלוגתא דר"ש ורבנן ולרבנן מפסל ומסקינן בהולכה רבתא אלמא הוי הולכה והמל"מ דחה פי' זה ודבריו תמוהין ולא נהירין כלל למעיין שם ואין כאן מקום להאריך גם כתב ועוד דליכא למימר דלפי האמת הליכה שלא ברגל שמה הליכה אפי' שלא כדרכה ע"כ. משמע ליה דאי הליכה רבתא שלא ברגל שמה הליכה פשיטא זוטרתי מפני שתלה הדבר בכדרכה ושלא כדרכה ולדידי מסתבר פשוט דהליכה רבתי כיון שנעשה עכ"פ הולכה מיד ליד ע"י בני אדם מיחשב הולכה אף שלא כדרכה אבל זוטרתי דלא נעשה כלל הולכה לא הוי לרבנן הולכה ומש"ה כתב הרמב"ם והולכה שלא ברגל אינה הולכה כגון שוחט בצד המזבח כו' דוקא בהאי גוונא ודו"ק: שם במשנה כמעשהו בחול כך מעשה ובשבת כו' כיצד תולין ומפשיטין כו' ארבעה עשר שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ותולה ומפשיט הרמב"ם בפ"א מהלכות קרבן פסח כתב מפשיטין את כולו וקורעו ומוציא את האימורין כו' כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת והקשה הלח"מ מסוגיא דפרק כל כתבי (דף קמ"ו) דמסקינן התם אפי' לרבנן דר' ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקא מפשיטין מן החזה ואילך בברזא בשבת והיאך סתם כאן הרמב"ם ומפשיטין את כולו ולהשיב דברי הרמב"ם על מכונם ההכרח להעתיק סוגיא דפ' כל כתבי דהכי איתא התם תנו רבנן ארבעה עשר שחל להיות בשבת מפשיטין