קהלת יעקב (ברוכין) נט

וחמיסר כו' ועד ג' אפשר שלא תקלוט ויוכל להיות שלא תקלוט עד יום י"ו ואם איתא דליחות הארץ מחמיץ הא נאסר מחמת חמץ שנתחמץ בקרקע בפסח אלא משמע דלא נאסר כלל מליחות הארץ. ואף שהתליע וצמח אין מזה ראיה לחמוצן דהא אף פירות דלא שייך בהו חימוץ מתליעים וצומחים ומ"ש דגן שיהיה זה סימן חימוץ ועוד ראיה ממסכת מנחות (דף ס"ט) דבעי רבא בר רב חנן חיטין שזרען בקרקע עומר מתירן או אין עומר מתירן היכי דמי אי דאשרוש תנינא אי דלא אשרוש חנינא דתנן כו' לא צריכא דחצדינהו וזרעינהו קודם לעומר ואתי עומר וחליף עלייהו וקא מבעי ליה מהו לנקוטי ומיכל מנייהו כמאן דשדו בכדא דמו ושרינהו עומר או דלמא בטיל להו לגבי ארעא ואם איתא דליחות הארץ מחמיץ היאך מותר למיכל מינייהו הא כיון ששהו בקרקע ודאי התליעו אלא משמע דאין חשש חימוץ מלחות הארץ וכעין שכתב הרשב"א בתשובה (ס' ע') דהדבר קרוב שאין בזה חימוץ אלא עיפוש והפסד ולא חמץ נוקשה וצא ולמד מן הראשונים שהיו לפנינו שלא שמענו שיהא אדם נוהג בישראל לפנות אוצרות חטים ושעורים ולפנות בורות בפסח שחטים שבקרקעות עיפוש והפסד הם שמקבלים ולא חימוץ ע"כ ובאמת הדבר ידוע שכן דרך התבואה קודם שתשרש מתלעת תחלה ומוציאה כעין שרשים ואח"כ משרשת בארץ וכעין ששנינו במס' כלאים פ"ב (משנה ג) היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ומפרש בירושלמי עד כמה מתלעת עד שתהא בארץ ג' ימים במקום הטיט כו' וכתב הרא"ש בארץ שהיא לחה מתפשטים הימנה שרשים דקים אדומים כתולעת וכשהופכין אותה אח"כ במחרישה מתים השרשים ושוב אינם גדלים ע"כ. וכיון שכן יהיה אסור לזרוע ב' או ג' ימים קודם הפסח או בפסח קודם שנשתרש א"ו דאין בזה שמתליע מלחות הארץ משום חימוץ: והיה נראה לענ"ד לפרש הא דתנן במס' מנחות (דף פה ע"ב) לענין חטים של מנחות ואם התליע פסול ובגמרא תנו רבנן סולת שהתליעה רובה פסולה וחטין שהתליעו רובן פסולות בעי רבי ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו ולכאורה הענין תמוה איך שייך שימצא תולעים ברובם וע"כ הפירוש שנחסר מהן ע"י מאכל תולעת ובעי ר' ירמיה ברוב חטה פי' ברוב כל חטה וחטה ואם לא נאכל רוב כל אחד כשר ותימה אמאי הקריבהו נא לפחתך גו' והרמב"ם בחבורו נראה שמפרש ברוב חטה אחת. וגם לפי פי' זה תמוה מאוד דאמאי פסול בכל החטים אם נחסר מאחת ע"י מאכל תולעים וגם מאיזה סברא היה אפשר לחלק בין סולת לחטים דאיצטריכא ברייתא להשמיענו סולת שהתליעה וחטין שהתליעו ואולי יש לפרש לשון התליעו על הדרך שאמרו שם בכלאים עד שתתליע ויופך פי' שצמחה ואשמעינן בברייתא סולת שהתליעה כו' ואפי' חטין שהתליעו ג"כ פסולות ואע"פ שעומדות להיות נכתשות עוד ויוסר קליפתן מ"מ כיון שהיה בהם מום אסורות. ור' ירמיה בעי דלמא בעינן ברוב כל חטה וחטה דוקא דהא אין בהם משום מיאוס ולדברי הרמב"ם איבעי ליה דלמא כיון שהתליעה אחת ניכר שנתקלקלו כולם ונתלחלח עד שצומח ולפ"ז גם מכאן ראיה שאין בהם משום חשש חימוץ דהא כל המנחות באות מצה ותיפוק ליה שפסול משום חמץ אלא ודאי משמע שאין בהם משום חימוץ. פרק חמישי דף נח ע"ב תנו רבנן תמיד קודם לפסח פסח קודם לקטורת כו' יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו בערב אלא בין הערבים וכתבו התוספת אע"ג דתמיד תדיר איצטריך למכתב כו' וה"ה שהיה להם להקשות אע"ג דתמיד מקודש דפסח קדשים קלים ועולת תמיד קדשי קדשים אבל ל"נ לתרץ ע"פ מאי דאמרינן במסכת סוכה (דף ני) אתמר רב אמר סוכה ואח"כ זמן רבה בר בר חנה אמר זמן ואח"כ סוכה רב אמר סוכה ואח"כ זמן חיובא דיומא עדיף רבה בר בר חנה אמר זמן כו' תדיר כו' ולרב דאמר חיובא דיומא עדיף אצטריך הכא קרא דתמיד קודם משום דפסח תיובא דיומא והוי אמינא דפסח קודם: עוד י"ל דאצטריך קרא דאפי' קדים ושחיט לפסח צריך למרס בדמו ואי משום טעמא דתדיר קודם הא בעיא היא בזבחים (דף צא) אי קדים ושחיט לשאינו תדיר מאי מי אמרינן כיון דשחיט מקריב ליה או דלמא יהיב ליה לאחר למרס בדמו ופסק הרמב"ם עבר או שכח ושחט את שאינו תדיר או הפחות בקדושה מקריבו ואח"כ שוחט התדיר או המקודש (פ"ט מהלכות תו"מ). אבל בפסח אם שחטו קודם התמיד כיון שהתמיד תדיר ומקודש נותן לאחר למרס. ואע"פ שדחו שם בגמרא דזבחים דהא דתנן בפסח קודם לתמיד כשר ויהא ממרס בדמו עד שיזרק הדם הכא במאי עסקינן דקדים שחטיה לתמיד ברישא וא"ל רב אחא מתניתין נמי דיקא. היינו לפי מה דאסיק אדעתיה למילף מפסח לכל הקרבנות אבל להך ברייתא דגלי קרא בפסח אלמא שאינו שוה לשאר קרבנות והיינו לענין אם קדם ושחטו אף שלא נשחט התמיד נותן לאחר למרס ואולי כן דעת הרמב"ם שכתב סתם שאם שחט הפסח קודם לתמיד יהא אחר ממרס בדמו ולא הזכיר דהיינו דוקא דשחטיה ג"כ לתמיד הא לא"ה זורק דם הפסח קודם כמ"ש בהלכות תו"מ ודו"ק: ודע דלפי מאי דמסקינן באיבעיא דלעיל דאם קדם ושחט לשאינו תדיר מקריבו ואח"כ שוחט התדיר וכתב הרמב"ם וה"ה לשאינו מקודש וע"כ הטעם שהוא גנאי לקדשים שהתחיל בהם שיניחם בשביל התדיר או המקודש שאינו מזומן לפניו. קשה לי על מאי דאמרינן שם בזבחים (דף פט) על מתניתין דם חטאת קודם לדם העולה מפני שהוא מרצה ואמאי מחנה קמייתא דמכפרה תקדום והנך לא ואצטריך רבינא לתרוצי הכא בחטאת לוים עסקינן במערבא אמרי הואיל והתחיל במתנות משמע דוקא במתנות שהן מצוה ועבודה אחת. ומאי קושיא הא כיון שהתחיל בדם החטאת מפני קדושתו במתנה ראשונה נהי דלשאר מתנות לא הוי תו מקודש כיון דלא מכפרי אטו גרע מקדם ושחטיה לשאינו מקודש שאין מפסיק בו והיאך יפסיק באמצע והא עסיק בו וצ"ע: דף ס"ג אמר רשב"ל לעולם אינו חייב כו' ועד שיהא עמו בעזרה ר' יוחנן אמר אעפ"י שאין עמו בעזרה במאי קמפלגי כו' אלא בהתראת ספק קמיפלגי בהא נמי הא פליגי בה חדא זמנא כו' והנה הרמב"ם פ"א מהלכות ק"פ פסק דאע"פ שאין עמו בעזרה לוקה שכתב השוחט את הפסח בזמנו והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה ותימא דהא כיון דחשיבא התראת ספק איך לוקין הא הרמב"ם גופיה פסק בהלכות סנהדרין התראת ספק לא שמה התראה ועיין ל"מ שהקשה כן וכתב לתרץ דלפי מאי דמסיק לקמן דלא פליגי בהא אלא בעל בסמוך וצריכא לא הוי התרא' ספק דידעינן דהמותרה כו' ובהכי נמי איירי הרמב"ם אלא שלא חש להאריך ודוחק גדול ונ"ל לתרץ דהנה הא דקרי ליה התראת ספק היינו משום שיכול לומר שוגג הייתי משום שלא ידע בעצמו אם החמץ קיים (עיין תוס' ד"ה התראת ספק) וקשה כיון שידוע שהניח חמץ בביתו ניזל בתר חזקה דמסתמא הוא קיים כדאזלינן בכל דוכתי כגון גבי מניח פירות להיות מפריש עליהן תרומות ומעשרות במסכת גיטין (דף לא) וכל הני דמתניא התם ובכמה דוכתי ע"כ נראה דהטעם הוא דהוי התראת ספק דשמא בטלו בלבו דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה ור"י ור"ל ס"ל כריש דחמץ קודם זמנו אינו עובר עליו בולא כלום דר' יוחנן מצינו בפירוש דסבר כר"ש לעיל (דף כט) ור"ל ג"כ לא מצינו שחולק עליו ומסתמא אזיל בשיטתיה דר' יוחנן ולהכי יכול לבטלו בזמן שחיטת הפסח אף שאסור באכילה מדרבנן או מדאורייתא בהנאה מיהא שריא מה"ת ויכול לבטל והוי התראת ספק גמור. דהא בפירוש אמרו בפרק אלו עוברין (דף מט) ההולך לשחוט את פסחו כו' מבטלו בלבו ולהכי מוקי בגמרא פלוגתייהו בהתראת ספק אבל לדידן דקי"ל כר"י ואסור בהנאה אחר חצות ולאו ברשותיה קאי דלבטליה לא הוי התראת ספק כלל ומוקמינן אחזקתיה: