קהלת יעקב (ברוכין) ו

האדם לקדש גופו וכחותיו ושיהיה כמלאכי השרת וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בפסוק לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. וע"ז נאמר תהלים מט) אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו שאם אינו מתבונן ביקר הנשמה הלזו הוא נמשל רק כבהמות נדמו שהמה בדמות ולא בצלם וכמ"ש אבות (פ"ג מי"ד) חביב אדם שנברא בצלם כו'. והנה אונקלס ז"ל תרגם על פסוק ויהי האדם לנפש חיה והות באדם לרוח ממללא כוונתו מבואר כי עיקר הנשמה היא היות הנפש המדברת באדם והוא כח רוחני ניתן באדם מפי עליון וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בהך דרבא ברא גברא שדרי' לקמי' דר' זירא כו' ולא אישתעי כו' שאף היוצרים ע"י ספר יצירה אין להם כח לתת בהם כח הדיבור זולת יוצר הכל ברוך הוא כאמור (שמות ד יא) מי שם פה לאדם גו': והנה זה ודאי ידוע וברור שאין תכלית כח הדבור שבאדם להיות מדבר בו כל חפצו ומאוויי תאות נפשו ותשוקת רצונו ודברים הבלים ובטלים. אחר שהוא רוח האלקות ממעל. ומי הוא הנותן כח ורשות לעשות כל אשר אתו ולהשתמש בכלי המלך מלכו של עולם דברים שפלים ונבזים אלא הכוונה שיהא מדבר בו בתורת ה' תמימה ולהגות יומם ולילה בתורתו ובעבודתו כאמור עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו וכמו שדרשו חז"ל (חולין פ"ט א') על פסוק האומנם אלם צדק תדברון גו' מה אומנתו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו כאלם יכול אף לדברי תורה ת"ל צדק תדברון כוונתם ז"ל שאף שצריך האדם לעשות עצמו כאלם ולהסיח דעתו מלדבר דברים בטלים וחיצונים עכ"ז החיוב מוטל עליו להיות אומנתו וחפצו בתורת ה' תמיד יומם לא ישקוט לילה לא ינוח בל יתן דמי לו. אשר ע"כ דרשו חז"ל (ברכות ה' א') כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק הקב"ה מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו שנאמר נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר ואין טוב אלא תורה כו' וכמ"ש בזוה"ק פ' תזריע וז"ל בקיצור ות"ח בגין דהאי נפש חיה איהי קדושא עילאה כד ארעא קדישא משכא לה ואתכלילת בגווה כדין קרינן לה נשמה ודא היא דסלקא לעילא וממללא קמי מלכא קדישא כו' ועל דא אתקרי רוח ממללא דהא כל נפשתא לית לון רשו למללא כו' כד"א נאלמתי דומיה כו' כמה דעונשי' דבר נש בגין מלה בישא כך עונשי' בגין מלה טבא דאתי לידי' ויכיל למללא ולא מליל בגין דפגים לההוא רוח מללא דהא אתתקנת למללא לעילא ומללא לתתא וכולה בקדושה. עיי"ש דברים הקדושים ונעימים וכל דבור ודבור היוצא מפי האדם הוא כח מכחות הנפש אשר ע"כ התפלה היא נקראת שפיכת הנפש כדכתיב ואשפוך את נפשי וע"כ מצינו לרבותינו ז"ל שהקפידו ביותר על דברים בטלים כמו שאמרו ז"ל על רב שלא שח שיחה בטלה מימיו ואמרו (יומא י"ט ב') השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם כו'. הכוונה אפי' בדבר הרשות ולא מצינו שהקפידו כזאת למשתמש בשאר החושים בדבר הרשות ביען כי החוש הזה מכח הדבור הוא קדוש מאד נמשך מנשמה קדושה הניתן באדם ביחוד. ע"כ הקפידו עליו שלא להשתמש בו כ"א בדבר מצוה ולא בדבר הרשות כלל וכ"ש למשתמש בו לדבר עבירה ח"ו שעונשו גדול מאוד כמ"ש (סוטה מ"ב א') ד' כתות אין מקבלין פני השכינה וכולם אין חטאם רק בדבור בלבד וגדול עונם מנשוא וע"כ הזהירה תוה"ק לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה גו' כי לכך נברא האדם להיות דבורו בקדושה ואמר אבות (פ"ד מ"י) אם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך ולכאורה תיבת לך וגם כנגדך אינו מובן גם מהו לשון בטלים ביטולים הול"ל ויתבאר ע"פ המבואר בספר חובת הלבבות ובכוזרי ענין התנועה היינו מה שאיברי האדם מתנענעים לכל אשר יחפוץ והוא בצווי השי"ת עליהם להיות המה עושים רצון האדם בלי שום התפעלות הגוף. ולכל אשר יחפוץ יטנו והיותר מעיד ע"ז ענין הנגינה שכפי רצון האדם לנגן איבריו מוציאים הקול יעשו ככל אשר יחפוץ אבל בעוברי רצון הבורא ובהפרו תורתו גם אברי האדם נגדו המה ובטלים מעבודתו בלי עשות רצונו. וזהו אם בטלת מן התורה יש לך היינו אבריו בטלים הרבה שיהיו כנגדך בלי עשות רצונך וזהו נמי ביאור הכתוב (ירמי' טז) ושמטתה ובך מנחלתך גו' דידוע דגלות בבל שבעים שנה היה על חטא שמיטה שלא נהגו בארץ בהיותם עלי' כאמור (ויקרא כ"ו) אשר לא שבתה בשבתותיכם בשבתכם עלי' זה היה עונש האדמה אדמת ארצנו אשר לא שבתה בהיות ישראל עלי' ועונש האנשים היה בגופם וענין אחד הוא הארץ בל תתנענע בעבודתה ואברי האדם ג"כ בל יתנענעו בעבודתם והוא ענין שמיטה וזהו ושמטתה ובך מנחלתך גו' שמיטת הארץ ושמיטת האדם יחד. כי האדם מחויב לנטות שכמו לסבול עול התורה והעבודה כפי כחו בל ירפה ממנו ואמר ר' טרפון היום קצר והמלאכה מרובה כו' הוא היה אומר לא עליך המלאכה לגמור ולא בן חורין להבטל ממנה כוונתו כי האדם הוא כפועל וכשכיר אשר מחוייב לעבוד עבודתו תמיד כפי כחו בלי להתרפות ממנה ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד כו'. ואמר ר' יוחנן בן זכאי אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת פירושו כי אין לאדם רק לעבוד עבודתו כפי כחו בלי רפיון בין שיעלה בידו מעט או הרבה הוא עשה מה שעליו ולא כקבלן שנוטל שכרו בגמר פעולתו וכפי הפעולה שעושה לזה אמר כי לכך נוצרת פי' כיון שהקב"ה נתן לך בינה יתירה הרי אתה מתחייב לעשות כפי כחך וזהו לדעתי ביאור המאמר בגמ' (ברכות דף י"ז א') מרגלא בפומייהו דרבנן דיבנה אני ברי' וחברי ברי' אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי כך אני איני מתגדר במלאכתו שמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד כו' דלכאורה לפי פרש"י ז"ל יפלא מאד דלמאי למדו חובה על ע"ה ולשון מרגלא משמע שהיה המאמר הזה מורגל בפיהם ומסתמא היה להם זה לתוכחת מוסר ככל המאמרים המבוארים שם בגמ' ולפרש"י איזה תוכחת מוסר יש בזה להרגיל בזה וללמד חובה אדרבה מצינו דרך החכמים ללמד זכות על כל אדם גם לשון חברי לא שייך לפרש על ע"ה ובכל דוכתי אמרינן חבר וע"ה דלא שייך למקרי לע"ה חברי לגבי חבר אבל לדעתי יובן הדברים ע"פ מה שדרשו (סוטה דף מ"ד א') הכן בחוץ מלאכתך זה מקרא ועתדה בשדה לך זה משנה אחר ובנית ביתך זה גמרא. הרי דמפרש לישנא דקרא בחוץ בשדה על לימוד המקרא והמשנה ובנית ביתך על לימוד הגמרא ועל כי החכמים דיבנה היו חכמים גדולים (כמו דא' בקדושין ע"מ שאני חכם אין אומרים כחכמי יבנה) הוי מרגלא בפומייהו להוכיח א"ע לבל התנשא על שאר הלומדים שאינם יודעים כ"א מקרא ומשנה וזהו אמרם אני ברי' וחברי ברי' פי' אנחנו שוין כשם שאני עוסק במלאכתי בעיר היינו בגמרא כך הוא עוסק במלאכתו בשדה היינו מקרא ומשנה ואין לנו להתגדר כל אחד על חברו כיון שכ"א עוסק במה שמוטל עליו ומה שבכחו לעשות הוא עושה שמא תאמר אני לומד הרבה והוא מעט שנינו אחד המרבה כו' וכמאמר ריב"ז אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כו': והגיון התורה נקראת עמל כמו שדרשו ז"ל על פסוק אדם לעמל יולד וכן דרשו בתו"כ אם בחוקתי תלכו מלמד שתהיו עמלים בתורה כי האדם צריך ליגע עצמו בעסקו בתורה כמו הפועל המיגע עצמו בעשותו איזה מלאכה ולפי מה שמיגע עצמו ומצטער יותר בעסקו בתורה כך מקבל שכרו ביותר כמו שאמר בן הא הא לפום צערא אגרא וזה כוונת הגמרא (חגיגה דף ט ב') אמר לי' בר הא הא להלל מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלהים כו' א"ל אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד א"ל ומשום חדא זימנא כו' א"ל צא ולמד משוק של חמרים עשרה פרסי בזוזא חד סר פרסי בתרי זוזא. הכוונה מבוארת כי עשרה פרסי מהלך אדם בינוני ביום וזה דרך כל החמרים הנשכרים ורגילותם. אבל הנשכר ללכת חד סרי פרסאות הרי הוא עושה יותר מכפי כחו ורגילותו ע"כ שכרו כפול וכן השונה פרקו מאה פעמים הי' דרכם בכך ומחויב בזה לבל יתחייב בנפשו בשכחו דבר ממשנתו אבל המוסיף יותר מכפי הרגילות מורה ע"ע אהבת התורה יותר. נקרא עובד אלהים לפי שהוא משנה טבעו ורגילותו מאהבת הבורא ותורתו הקדושה וזה כמו שאמר בן הא הא לפום צערא אגרא: