קהלת יעקב (ברוכין) נח

לחייב להפריש מן הלחם אם לא הפריש מן העיסה וכן ריב"ב סובר מחמת זה דאסור להניח מלקרא לה שם עד שתאפה דלכתחל' אסור להניח כן עד שתאפה אבל ר"א סובר דמצות חלה מתחלת משתתגלגל ויש לו רשות להניחה עד שתאפה ואם הוא זריז נשכר אבל חיוב ליכא להפריש כשהיא עיסה וכן יליף בברייתא הביאה הרי"ף לקמן אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן דכתיב והיה באכלכם מלחם הארץ גו' דלא אצטריך ליה למדרש שאם לא הפריש מן העיסה כו' דלית ליה חיובא דוקא כשהוא עיסה. והאי קרא הכי משמע ליה זימנין דלא מחייב כשהיא עיסה ומחייב בתר דהוי לתם וכמ"ש הר"ן שם ומש"ה מתיר במתניתין להניח מלקרא לה שם עד שתאפה ושפיר דמי וליכא איסורא אף לכתחלה ולפ"ז שפיר כתב הרי"ף דהא דר"א שייכא בהך אחריתי דר"א וחד טעמא הוא דטעם אחד ממש הוא דמהאי טעמא שמתיר ר"א הכא שלא לקרות לה שם עד שתאפה דריש לקרא דסל מצרפן וכמ"ש וכן שפיר כתב דהלכה כרבי מחבירו דאף דפליגי עליה ריב"ב ורבי יהושע ע"כ לא מחד טעמא הוא דר"י סובר דלא אמרינן הואיל וריב"ב סובר דאסור להניחה עד שתאפה גם מ"ש דר"א סבר דהאי תלה חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא הוא משום דאמרינן הואיל ממילא ש"מ מדפליגי ע"כ בהואיל בל"ז וכמ"ש ודו"ק: דף מ"ז ע"ב כתישה ביו"ט מי שרי התוספת הקשו בשם ריב"א מאי פריך הא ודאי שרי כמו חרישה דשרי משום הואיל ה"נ כתישה. ועוד תימה דהיכי פריך הכא דליתי עשה דכיסוי וידחה לאו דיו"ט הא אין יו"ט נדחה מפני עשה דהא תנן אין שריפת קדשים דוחה יו"ט ויליף בפ' במה מדליקין מקראי או כדמסיק רב אשי דיו"ט עשה ול"ת כו' עיין בדבריהם שנדחקו לחלק בין חרישה לכתישה ולכאורה יש לפרש בפשיטות ע"פ הירושלמי פ"ק דביצה (ה"ג) דחרישה ממש הותרה בכסוי דומיא דבשול באכילה דאמר התם ר' חייא בשם רבי יוחנן המבשל נבלה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט התיב ר' בא בר ממל על הדא דר"י אלא מעתה החורש ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל חרישה ביו"ט ולא ס"ל הך דיו"ט עשה ולא תעשה דגם בש"ס דילן רבו החולקים בזה חזקיה ואביי ורבא לפי גי' התוספות ואע"ג דבשריפת קדשים כ"ע מודו דלא דחו מה ענין זה לזה שריפת קדשים דמיא למילה שלא בזמנה דאע"פ שהיא מצוה מ"מ יוכל לקיימה גם מחר אבל בחרישה ניתן יו"ט לדחות אצל כיסוי. דלאח"כ ינוגב הדם וכמ"ש לקמן בתוס' ד"ה אחרישה משא"כ כתישה משמע בירושלמי דליכא למ"ד שהותר מכלל ביו"ט משום דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה ואע"פ שאמרו במסכת ביצה (דף ח') בהדי דכתיש קמיכסי מ"מ לא דמי לחרישה וברוב כסוין א"צ לכתישה רק לחרישה ולכן לא ניתן לדחות כלל: דף מ"ח ע"א אפיק הבערה ועייל עצי הקדש ואזהרתיה מהכא ואשיריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' אלהיכם. קשה לילקי נמי משום הזיד במעילה כגון עצים של בדק הבית דמועלין בשריפתן כדאיתא לעיל (דף כ"ז) והלא מעל המסיק: שם אמר רמי בר תמא הא דרב חסדא ורבה מחלוקת דר' אליעזר ור' יהושע היא דר"א סבר אמרינן הואיל פרש"י הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בוצע מכל חדא וחדא ואיכא למימר בכל חדא חזיא ליה ומותר לאפותה ור"י סבר לא אמרי' הואיל. וקשה אף דסבר ר"א הואיל מאי מהני לי' לכתחל' הא הואיל לא נאמר בשום מקום אלא לשלא יהיה אסור דאורייתא ואינו לוקה אבל מדרבנן מיהא אסור וכדמוכח להדיא בפלוגתא דרב חסדא ורבה לעיל דא"ל רבה לרב חסדא לדידך כו'. לכן נראה דהגמרא דילן והירושלמי בחדא שיטתא מפרשי דבירושלמי מפרש טעמא דר"א משום הערמה פי' דאע"פ שיפריש אח"כ אחת לחלה מותר לאפותן כולן שבשעת האפיה מערים על כל אתת ואומר זו אני רוצה לאכול וזו אני רוצה לאכול ואמרו שם וכשהוא רודה משייר אתת דהירושלמי מפרש מה שאמר ר"א לא תקרא לה שם עד שתאפה פי' שלאחר האפיה אינו רודה רק מניחה בתנור והיא נשרפת מאליה וקאמר בירושלמי ר' בון בר חייא בעי מחלפא שיטתי' דר"א תמן אמר אסור להערים והכא הוא אמר מותר להערים פי' דתניא בברייתא הובאה בגמרא דידן פ' משילין (דף ל"ז) אותו ואת בנו שנפלו לבור ר' אלעזר אומ' מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ושוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות ר' יהושע אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה השני וזה שמקשה דר"א מחליף שטתי' דהתם אמר אסור להערים וכאן אמר מותר להערים ומשני הכא משום בל יראה ובל ימצא תמן מה אית לך ומקשה מחלפא שטתיה דר"י תמן אמר מותר להערים וכאן אמר אסור להערים אמר ר' אדי כאן שבות וכאן חיוב חטאת. וגם בירושלמי תימא דשם אסר ר"א להערים אפי' בשבות וכאן מתיר להערים בדאורייתא איך שייך הערמה באיסור דאורייתא הא הערמה אינה רק מדרבנן וכי יתירו רבנן איסור דאורייתא אלא על כרחך אוקימתא דגמרא דילן ודירושלמי חדא הוא דר"א סבר אמרינן הואיל ולפיכך אינו רק איסור דרבנן ולכן מותר להערים בדרבנן משום בל יראה ובל ימצא ובאותו ואת בנו אסור דמה אית לך למימר התם שיבוא לידי איסור אם לא יתירו לו. ור' יהושע סבר לא אמרי' הואיל וא"כ הוה לי' איסור דאורייתא ובדאורייתא בודאי לא שרי הערמה: שם רבי אומר הלכה כר"א ק"ק לפרש"י ז"ל במסקנא דטעמא דר"א דעובר עליו משום דטובת הנאה חמון ע"כ גם רבי סבר טובת הנאה ממון וא"כ בפ"ב דקדושין סוה"פ גבי פלוגתא דטובת הנאה ממון היאך מוקי דרבי סבר טובת הנאה אינו ממון וצ"ע: שם אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה כו' הרא"ש הביא בשם הר"ר יונה היכא דלש יותר משיעור עשרון חכמי צרפת ז"ל אוסרין העיסה והוא חלק עליהם ע"ש. ולי נראה להביא ראיה שמותר מהא דתניא פרק כל שעה (דף לז) אין אופין פת עבה ביו"ט בפסח דברי ב"ש וב"ה מתירין ומסקינן מאי פת עבה פת מרובה ואמאי קרו לה פת עבה משום דנפישא בלישה מ"ט אי משום דקא טרח טרחא דלא צריך אפי' בשאר יו"ט נמי אין ה"נ והאי תנא ביו"ט של פסת קאי והתם ודאי מיירי בלש יותר מעשרון יחד דלשיעור עשרון לא הוי קרי פת מרובה דהא לא דרכם ללוש פחות משיעור חלה לאפקועי מחלה כדמשמע לקמן דא"ל אביי לרב יוסף כו' חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מפקע לה מחלה. וכן משמע בביצה בסוגיא דגלגל עיסה ובירושלמי ריש פ"ג דתלה אמרינן מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין מפני שאינו יכול לעשות הא אם יכול לעשות לא. הדא אמרה אסור לעשות עיסתו קבין ועוד הא עשרון אחד הוא מאכל אדם בינוני ליום אחד ולא מקרי טרחא דלא צריך. אלא ודאי פת עבה כמשמעו שלש הרבה ביחד ואפ"ה לא אסרינן לה משום חימוץ רק משום טורח יו"ט ולא אשכח גמרא טעמא לאוקמי בפסח דוקא אלמא דאין חילוק בין פסת לשאר יו"ט ודו"ק: פרק רביעי דף נה עא והתניא ר' יהודה אומר המנכש בשלשה עשר ונעקרה בידו שותלה במקום הטיט ואין שותלה במקום הגריד בשלשה עשר אין בארבעה עשר לא מכדי שמעינן ליה לר' יהודה דאמר כל הרכבה שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת כו' מכאן נ"ל ראיה לענין תבואה שנזרעה בקרקע קודם פסח והתליע בקרקע מליחות הארץ שאין בהם חשש חימוץ דהא הכא כששתלה אפי' בשלשה עשר אפשר שלא תקלוט עד אחר שיכנס ט"ו ומכ"ש לפי מאי דבעי למימר לקמן ואי ס"ד ארבע' עשר מותר בעשיית מלאכה למה לי שלשה עשר והאיכא ארביסר