קהלת יעקב (ברוכין) נו

שם תוס' ד"ה אין מבשלין תימה למה שנאו כאן אי משום כו' ונ"ל דמכלתין מתניא כסדר מתחיל בבדיקת אור לארבעה עשר ובגררא דבדיקה עסיק בכוליה פרקא קמא ובפ"ב מתחיל מיום ארבעה עשר דכל שעה שמותר לאכול מאכיל הא כל שע' שאינו מות' לאכול אסו' בהנא' והיינו בע"פ אסור חמץ בהנאה והולך ומבאר עניני איסור הנאה עד אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו ומאלו דברים מדבר במצות הלילה באיזה מינים יוצאין ידי חובתן ומדבר תחלה במצה ואח"כ במרור ואח"כ בחרוסת והחרוסת היתה נעשית אצלם בקמח כידוע בכמה מקומות בש"ס והכא בפסח קאמ' דאין נותנין קמח לתוך החרוסת כו' וכדעסיק בעניני מצה ומרור וחרוסת מודיענו דינא דאין מבשלין את הפסח במשקין ומי פירות אבל סכין ומטבילין אותו בהם כי היכי דלא תקשה אליבא דהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור והמרור היה מטבל בחרוסת וא"כ היה הפסח ג"כ מטובל והיאך היה עושה כן להכי מודיענו דאין מבשלין הפסח אבל סכין ומטבילין אותו: ויש קצת ראיה ממתניתין לרש"י דמי פירות לחודייהו מחמיצין דחרוסת נראה שלא נעשה במים וכן משמע מדכריך להו הלל בהדי הדדי וממתניתין משמע דבמשקין ומי פירות לחוד מטבילין אבל לא במים וכן משמע ברמב"ם דדייק הכי ואפ"ה קאמר מתניתין דאין נותנין קמח לתוך החרוסת והכל מודים דישרף מיד: פרק שלישי דף מב ע"ב וחומץ האדומי דשדי ביה שערי אמר רנב"י בתחלה כו' ועכשיו אין יינם של אדומים מחמיץ עד שנותנין לתוכו שעורים וקורין אותו חומץ האדומי כו'. עיין ספרי משכנות יעקב כתבתי בדין דמחמץ לא בטיל אם הוא דאורייתא או דרבנן ומכאן משמע דהוא דרבנן דהא חומץ האדומי שנותנים בו השעורים שיחמיץ ולטעמיה עביד ואפ"ה כתבו הפוסקי' דלרבנן דר"א הוא מדרבנן וא"צ לבער ג"כ והוא ממש כמו תפוח שנתנו לתוך עיסה וחמצה דאינה בטלה משום דשאור ותבלין לא בטלי אלא משמע שהוא דרבנן וכן יש להוכיח לכאורה ממתניתין דחלה דאיתא התם בפ"ג (משנה זיין) העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה והביאו בשם הירושלמי מתניתין דלא כרשב"ג דאמר עד שיהא כזית בכדי אכילת פרס והרמב"ם פסק כסתם משנה דבטעם לחוד חייב בחלה ופרשו המפרשי' הטעם משום גרירה שהאורז נגרר אחר החטים וכאילו כולו חטים וכן בא לידי חמוץ ולכן יוצא בו ידי מצה ג"כ ודוקא אורז אבל לא שאר מיני' והוא מירושלמי ועיין בביאורי הגר"א (סי' תנד) ביאר כל השיטות בזה ובמשנה יו"ד אמרו הנוטל שאור מעיסת חטים ונותן לתוך עיסת אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה וקשה הך סיפא למה לי השתא בתערובות עיסה אחת אם יש בה טעם חייבת כ"ש שאור שהוא מחמץ ג"כ ולא בטיל בכל דוכתי ול"ל לאשמועינן תו בשאור וצריך לתרץ משום סיפא דואם לאו פטורה לאשמועינן דאפילו שאור בעינן בנותן טעם ולא סגי באם יש בו טעם כדי לחמץ לבד עד שיהא בו טעם ממש כשאר תערובת. וא"כ ע"כ דהא דמלתא דעביד לטעמי' לא בטיל היינו מדרבנן שאמרו להחמיר באסורין אבל לא לענין חלה שימשוך אחריו האורז ויחייב כולו משום גרירה אלא א"כ יש בו נותן טעם גמור. ולפמ"ש שם בספרי מסוגי' דחולין דמדאורייתא לא בטיל ע"כ צ"ל כדברי התוי"ט פ"ב דערלה (משנה ז) שכתב בדעת הרמב"ם שמחמץ אינו אוסר רק במינו. אבל בשאינו מינו בנותן טעם ומכאן ראי' לזה. דאל"כ למה בעינן טעם דגן בתערובת שאור. ואולי גם לפי"ז אין ראי' לדברי התוי"ט דיש לחלק בין גוף האסור שאינו בטל אבל לענין גרירה לגרור האורז להיותו כמותן אולי הכי קים לן דאינו גורר ואינו מחמץ אלא בשיעור דנותן טעם. שם ועמילן של טבחים פת תבואה שלא הביאה שליש שמניחה כו' מכאן קשה על מ"ש במסכת חלה פ"ק (משנה ג) ואלו חייבין בחלה כו' תבואה שלא הביאה שליש פירש הרע"ב שאף היא באה לידי חימוץ וכל דבר שבא לידי חימוץ לחם איקרי וחייב בחלה והוא מן הירושלמי. וצ"ע דהכא חשיב לה בהדי חמץ נוקשה בעיני' והיכי קרינן לי' בא לידי חימוץ בשלמא למ"ד נוקשה בלאו איכא למימר הכי וכמו דאמרינן גבי לחמי תודה בחולין (דף כג) לענין בעי' דהאומר הרי עלי לחמי תודה מן החמץ או מן המצה והביא שיאור ואמרו התם אי דר"מ לר' מאיר מדלקי עלה חמץ הוא אבל למ"ד לא קאי בלאו ולא הוי חמץ כלל מה"ת צ"ע ואי נימא דמשנה זו סברה כמ"ד לוקה על השיאור אכתי קשה לר"א דאמר פטורה מן החלה ופי' הרע"ב דכתיב כתרומת גורן גו' מה תרומה כו' והוא ג"כ מהירושלמי ול"ל טעמי' משום היקישא תיפוק לי' משום דר"א לא סבר נוקשה בלאו לפי מאי דאמרינן לקמן ואילו נוקשה בעיני' לא קאמר וא"כ אינו בא לידי חימוץ. וממילא פטור מחלה ויש ליישב קצת ע"פ מ"ש בחבורי משכנות יעקב (סי' קיח) בישוב שיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דכולהו לר"א בלאו. וברייתא דלא חשבה נוקשה בעיני' אתי' לרבנן למסקנא ובכזית בכדי אכילת פרס ודו"ק ע"ש: דף מג ע"א הרי אלו באזהרה מאן תנא דחמץ גמור ע"י תערובות ונוקשה בעיני' בלאו אמר רב יהודא אמר רב ר"מ הוא דתניא כו' לכאורה קשה דאמרינן לקמן (דף מד ע"א) וכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא הוא א"ל אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עלי' דר"א בכותח הבבלי כו' אלא הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס אי בעיני' דקשריף ואכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטר קשטר ואכל לית בי' כזית בכדי אכילת פרס וידוע דכזית בכדי אכילת פרס אסור מדאורייתא כמו איסור בעין ולוקין עליו גם הוא בכרת לשיטת הרא"ש ז"ל. והנה ר"מ פליג על שיעור צירוף דכדי אכילת פרס במס' כריתות (דף י"ב ע"ב) ואמר שם כמה ישהה באוכלין כאלו אוכל קליות ולר"מ חייב מלקות וכרת בשיעור זה כמו אכילת פרס לרבנן וא"כ קשה לכאורה האיך מתוקמא מתני' כר"מ הא לר"מ יתחייב גם כרת ומאי קמ"ל כלל בכותח הבבלי ושארי דאי משטר קשטר ואכיל לי' כדרכו ודאי חייב אף דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס דאיהו פליג אהאי שיעורא דאכילת פרס ושכר המדי ששותה ב' וג' כוסות כמ"ש רש"י ז"ל נראה דלא משתהא יותר מאוכל קליות (ומזה ראי' לשיטת הטור שכתב דמתני' מתוקמה לר"א והמפרשים תמהו עליו ומכש"כ דקשה על רב נחמן דאמר ר"א הוא דתניא על חמץ דגן גמור ענוש כרת על ערובו בלאו דברי ר"א וחכמי' אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל ערובו בלא כלום כו' ורב נחמן מ"ט לא אמר כרב יהודה אמר לך דלמא עד כאן לא קאמר ר"מ התם אלא נוקשיה בעינא אבל חמץ דגן גמור ע"י תערובות לא. פי' דס"ל לר"מ כחכמים דר"א דכותח הבבלי ושכר המדי בולא כלום. וקשה אמאי הא אף דליכא כזית בכדי אכילת פרס אסור לדידי': תו קשה לי לר"נ דקאמר דר"מ פליג בחמץ ע"י תערובות כגון כותח הבבלי ושכר המדי וסבר כחכמים דר"א וקשה אמאי והא טעם כעיקר דאורייתא לפי פרש"י שפי' לקמן (דף מה) בסוף הסוגיא דרבנן דפליגי עלי' דר"א בכותח הבבלי אלמא לית להו טעם כעיקר דאורייתא מפקי להאי משרת להיתר מצטרף לאיסור כר"ע ובגיעולי עובדי כוכבים ס"ל דחידוש הוא כרבנן. ולר"מ ליכא למימ' הכי דס"ל כרבנן דגעולי עובדי כוכבי' חידוש הוא דהא כל נותן טעם לפגם מותר דגמרינן מנבילה והכא אסור דהא ר"מ ס"ל להדיא במס' עבודת כוכבים אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור מ"ט דר"מ גמר מגיעולי עובדי כוכבים גיעולי עובדי כוכבים לאו נותן טעם לפגם הוא ואסר רחמנא ה"נ ל"ש ולא יליף מנבילה אלא לסרוחה מעיקרא א"כ ע"כ ס"ל טעם כעקר דאורייתא ג"כ מגיעולי עובדי כוכבים ואמאי פליג בכותח הבבלי: ע"ב ור' אליעזר אימא כל לרבות את הנשים כי כל לרבות את עירובו וכי תימא כי כל ר"א לא דריש לכאורה קשה היאך אפשר דלא דריש כי כל א"כ חלב חולין מנ"ל ונראה לתרץ