קהלת יעקב (ברוכין) נה

מ"ש התוספת ד"ה ועולא אמר הכא מדמי פסח לבישול מצה והיינו דלא כמסקנא דכיצד מברכין (דף לח) דקאמר התם עולא משמיה דרבי יוחנן שלקות מברכין עליהן שהכל לרבי יוסי דאית ליה הכי גבי מצה דבשול מבטל האפיה ה"נ בשול מבטל מהן שם ירק ודחי ע"כ לא קאמר רבי יוסי התם אלא דבעינן טעם מנה וליכא ועולא לטעמיה דלא בעי לדחויי הכא טעמא דרבי יוסי דבעינן טעם מצה והתם נמי קאמר דלר"י מברך שהכל והנה ודאי כמסקנא דהתם קיי"ל ומוכרח ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל שפסק בהלכות חמץ ומצה כרבי יוסי דאין יוצאין במבושל ואפ"ה פסק בפ"ח מהלכות ברכות דעל שלקות מברכין בפה"א אם לא דאשתני לגריעותא א"כ ע"כ תופס כמסקנא דברכות לחלק דהתם שאני דבעינן טעם מצה ומנ"ל להרמב"ם הכא דצלאו ואח"כ בשלו חייב הא מר' יוסי לא מוכח מידי דטעמא דר' יוסי דבעינן טעם מצה ובשל מבושל בעינן לצלי קדר ולשארי משקין: ותו קשה התם בסוגיא דברכות דהכי אמרינן התם דרש ר"ל משום רבינו ומנו שמואל שלקות מברכין עלייהו בפה"א וחברנו היורדים מא"י ומנו עולא משמיה דרבי יוחנן אמר שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו ואני אומר במחלוקת שנויה דתניא יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל כו' ר' יוסי אומר כו' אבל לא במבושל אף על פי שלא נימוח ולא היא דכ"ע שלקות מברכין עלייהו בפה"א ועד כאן לא קאמר ר' יוסי התם אלא משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל הכא אפי' ר"י מודה ובתר הכי אמרי' תו אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן שלקות מברכין עלייהו בפה"א ור' בנימין כו' ולבסוף מתיב ר' יצחק בר שמואל ירקות שאדם יוצא י"ח בפסח יוצא בהן ובקלח שלהן אבל לא שלוקין ולא מבושלין ואס"ד במלתייהו קאי שלוקין אמאי לא שאני החם דבעינן טעם מרור וליכא ע"כ וקשה כיון דלא ידע רב יצחק בר שמואל לחלק מסברא דשאני התם דבעינן טעם מרור וליכא מכ"ש שלא ידע לחלק בסברת טעם מצה וכיון שכן דברי ר' יוחנן במחלוקת שנויה דלרבי יוסי דסבר שאין יוצאין במצה מבושלת משום דהבישול מבטל אפיה ה"נ הבישול מבטל שם ירק ומברכין על שלקות שהכל ורבי יוחנן דקאמר בפה"א ע"כ כר"מ וא"כ מאי מותיב ממתניתין דמרור דאין יוצאין במבושלים לוקמה כרבי יוסי ור"י סבר כר"מ דע"כ לא מצי אתי ר' יוחנן אליבא דר' יוסי כיון דלא ידע מסברת טעם מצה: עוד ראה זה מצאתי בדברי הרמב"ם בדין מצה מבושלת ששינה מלשון הש"ס שאין דרכו בכך שכן כתב פ"ו מהל' חמץ ומצה דין ו' ויוצאין ברקיק השרוי והוא שלא נימוח אבל מצה שבשלה אינו יוצא בה י"ח באכילתה שהרי אין בה טעם פת שינה מלשון הגמרא שאמרו בעינן טעם מצה הלא דבר הוא. ועוד דלכאור' אין לדבריו מובן בשלמא לפי לשון הגמ' החילוק הוא דלענין ברכה דבר המבושל במלתיה קאי רק לענין ברכת מצה שאני דבעינן טעם מצה אבל לפי מ"ש הוא דמבושל אין בו טעם כלל דפת א"כ ה"ה לענין ברכה נתבטל מטעם ומדין פת דבאיזה סברא נחלק דבעינן טעם פת יותר במצה מלענין ברכה ואם כן באיזה סברא מחלקינן בין שלקות למצה: והנלע"ד נכון שלהרמב"ם פירוש אחר בגמרא במה שאמרו שאני החם דבעינן טעם מצה דאין לפרש כפשוטו דלכל שאר מילי מבושל במלתיה קאי רק במצות מצה בעינן טעם מצה וכמו שהפי' באמת במאי דמתרץ הגמ' לקמן התם בעינן טעם מרור דאטעם קפיד דהא אמרי' בפרק ערבי פסחים (דף קטו ע"ב) אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא והטעם דבעינן טעם מרור ולא בעינן טעם מצה ולא מצינו במצה בשום מקום דבעינן טעם רק במרור מצינו דקפיד אמרירתא והר"נ מפרש דלהכי במצה לא אשמעינן מתניתין דמצטרפין חמשה מינים זה עם זה לכזית ובמרור אשמועי' מתני' אלו ירקו' כו' מצטרפין לכזית דסד"א במרור כיון דאמרירותא קפדינן טעמא דחד מיבטל בחבריה מה שא"כ במצה. ומשו"ה מפרש הרמב"ם מה שאמרו בגמרא שאני התם דבעינן טעם מצה היינו טעם פת הסברא נכונה מאד לחלק בין מצה לירקות והוא דלא אמר רבי יוסי אלא דבישול מבטל אפייה הנעשית בידי אדם ומשו"ה במצה דבעינן שתהא מצה היינו אפויה הבישול מבטל האפיה והוא הדין לענין המוציא וכמו שנבאר בדברי הרמב"ם פ"ג דברכות אבל לענין ירקות לא נתבטלו מחשיבותו ע"י הבישול שאין הבישול מוציא אותם מכח בריאתם שאין הבישול מבטל אלא דבר שנעשה בו ע"י אדם כגון אפיה וצליה לא בריאה שנעשה בידי שמים והשת' אתי שפיר הסוגיא דהתם בברכות דרב יצחק ב"ר שמואל ידע שפיר הסברא לחלק בין טעם מצה לירקות ולכן ידע שפיר שבודאי ר' יוחנן אליבא דכ"ע אמר שלקות בפה"א דאף לרבי יוסי דסבר לענין מצה שאין יוצאין במבושל מודה דעל שלקות מברכין בפה"א מפני שיש חילוק בין מצה שהבישול מבטל האפיה אבל בשלקות אין הבישול מבטל התולדה אלא דמקשה שפיר מירקות לענין מרור דאין יוצאין לא שלוקין כו' אלמא דבישול מבטלם מכח בריאתם ואין עוד דינם כבתחלה ומשני שאני התם דבעינן טעם מרור דהיינו טעם מרירות ממש וע"י הבישול נתבטל מרירתם אבל לענין ברכה במילתייהו קאי: ולפ"ז הסוגיא דהכא אתיא אליבא דהלכתא לא כמ"ש התוספת דרב כהנא ועולא לא אתיין כמסקנא דברכות דאמרי' ולא היא שאני החם דבעינן טעם מצה דלא מחלק הגמרא התם אלא בין מצה לשלקות וכמ"ש דבשלקות אינם מתבטלים מחשיבותם ומכח בריאתם. אבל לענין פסח אין טעם לחלק והסברא אחת כמו דלענין מצה אין יוצאין במבושל דבישול מבטל האפיה ה"ה לענין פסח בישול מבטל הצליה הנעשית בידי אדם ולכן בצלאו ואחר כך בישלו פסק הרמב"ם דחייב היינו מסברא כמו במצה לרבי יוסי דקי"ל כוותיה וכתירוץ רב כהנא ואייתר ליה בשל מבושל לכדרבי ולכן פסק בצלי קדר גם כן דחייב ודברי הרמב"ם נכונים בטעמם ולקמן אי"ה (בדף עו) יתבאר עוד ישוב אחר לשיטת הרמב"ם ע"ש: גם לפי מה שכתבתי מצינו ראיה לדברי הרמב"ם שפסק פ"ג מהלכות ברכות ואם אין בהם כזית או שעברה צורת הפת בבישול מברך עליה בתחלה במ"מ ע"ש בפי' הכ"מ. והקשה הל"מ לדברי מהרי"ק מנין לו לרבינו דבזמן שהפרוסות קיימות דברייתא איירי בדאיכא תוריתא דנהמא אדרבא מדברייתא לא חלקה משמע דבכל ענין איירי ולפי מ"ש הוכיח כן הרמב"ם ממסקנת הגמרא לכ' יוסי דבישול מבטל אפיה ואין יוצאין במבושל אע"פ שלא נימוח משום דאין בו טעם פת א"כ ה"ה לענין ברכה בישול מבטל אפיה אם לא דלא עברה צורת הפת כלל ויש בפרוסות כזית. ובגוף הדין דצלאו ואח"כ בשלו יש להוכיח גם ממתניתין שאמרה אין מבשלין את הפסח כו' אבל סכין ומטבילין אותו ופרש"י סכין בשעת צלייתו מטבילין בשעת אכילתו ואם איתא דבישול אינו מבטל צלייה טפי הו"ל לאשמועינן דהא דאין מבשלין היינו בתחלה אבל אחר צלייה מבשלין אפילו לכתחלה ולכאורה יש עוד להוכיח מזה כמסקנא דעולא דאפילו לר"מ צלאו ואח"כ בשלו חייב דבודאי הך סתמא אתיא כר"מ מדפליג ברישא דאין נותנין קמח לתוך החרוסת או לתוך החרדל ולא פליג בסיפא אלמא דאפילו לר"מ צלאו ואח"כ בשלו חייב כעולא. ולרב כהנא דמוקי ברייתא דצלאו ואח"כ בישלו כר"י אבל כר"מ לא אתיא יש לתרץ דאין ראיה ממשנתינו דצלאו ואח"כ בשלו חייב דלעולם בישול אינו מבטל הצליה והא דאשמעי' מטבילין אבל לא מבשלין היינו לכתחיל' דלכתחיל' מבשלין אפילו לר"מ אבל לעולם אם בשלו פטור אלא דעכ"פ יצא לנו מזה ראיה לפירוש הרמב"ם דלא כתוספת דמחלקין בין מצה לפסח ובמצה חמיר לן דבעינן טעם מצה לפי מסקנת הגמ' בברכות דהא חזינן הכא לר"מ הסברא להיפך דבמצה סבר יוצאין לכתחלה ובפסח אין מבשלין לכתחילה אלא משמע כפירוש הרמב"ם דאין לחלק בטעם מצה רק מטעם דהאפיה נעשית בידי אדם ובודאי לא קיל מיניה צליה רק לחומרא יש מקום לומר דר"מ מחמיר בפסח: