קהלת יעקב (ברוכין) נד

מקרי הקדש בירושלים ופסק הרמב"ם כסברת ר' יהודה אף דסבר ממון גבוה הוא מ"מ לא מקרי הקדש בירושלים וכמ"ש בספרי להדיא מראשית עריסותיכם שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני במשמע ת"ל חלה תרימו תרומה את שמורם קודש והשאר חולין ולא שזה וזה קודש אבל אמרו עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה כיון שהעלה אותו לירושלים נעשה מצותו וניתן לאכילתו ואין עליו דין הקדש אלא שאסור להוציאו בשאר צרכיו וכן מוכח להדיא מדבעי ר"ל לקמן מהו שיצא אדם בחלה של מעשר שני בירושלים אליבא דרבנן לא תיבעי לך כו'. משמע להדיא דהלכה כר' יהודה מדבעי בפשיטות חלה של מעשר שני בירושלים: ודע דתרי תמיהי מדכרנא בהא מלתא. חדא על הרא"ש שכתב הכא על מה שאמרו בגמרא אתיא לחם לחם מחלה דבעינן לכם כתב משמע מהכא שאין יוצאין במצה גזולה דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה זו דג"ש זו מקובלת בפרק ר' ישמעאל כו' וכ"כ הרמב"ם דאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה ובירושלמי גריס מצה גזולה אסור לברך עליה אמר ר' אושעיא ע"ש שנאמר ובוצע ברך נאץ ה' משמע דאין בו איסור רק משום ובוצע ברך נאץ ה' אבל בדיעבד נפיק בה והנה מ"ש בשם הרמב"ם שכ"כ שאין אדם יצא י"ח במצה גזולה השמיט טעמו שסיים לא משום דבעי' לכם אלא משום מצוה הבאה בעבירה. אבל על עיקר סברתו למעט גזולה משום דילפינן מחלה דבעינן לכם קשה דהא בחלה גופא משמע בגמרא דילן במס' בבא קמא (דף צד) דחייב להפריש וחלתו חלה ותניא אמר ר' אלעזר בן יעקב הרי שגזל סאה של חטים טחנה לשה אפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך אין זה מברך אלא מנאץ ע"ז נאמר ובוצע ברך נאץ ה' הרי שלא אמרו אלא שאסור לו לברך משום ובוצע ברך אבל חלתו מיהא חלה וצריך להפריש כיון שאוכלה וכן לענין מצה לא עדיף מחלה כיון שאוכל יוצא בה ואין איסור אלא משום מצוה הבאה בעבירה: גם על הרמב"ן בפרושו על התורה בפסוק ואיש את קדשיו לו יהיו בפ' נשא והנה מעשר שני ונטע רבעי שאמר בהן הכתוב שיהיו קודש לה' הם לאיש כממונו וקשה הא קי"ל דמעשר שני ממון גבוה הוא ואינה מקודשת ואיך כתב והם לאיש כממונו ואולי יש לתרץ דבריו ע"פ מה שכתבתי דכוונתו דלכל מידי דאכילה חשיב כממונו וראיה דבספרי איתא ג"כ על פסוק זה בנטע רבעי הכתוב מדבר שיהא לבעלים דברי ר"מ וכיון דדריש ליה לבעלים ולא לכהנים על נטע רבעי ממילא משמע לכל צרכיך כמ"ש בקדושין (דף נב) מפסוק וזה יהיה לך לכל צרכיך ואע"ג דר"מ סבר מעשר ממון גבוה הוא ואינה מקודשת אפילו הכי מקרי שלו כיון שניתן לו לאכילה ושתיה וסיכה: דף לח א אמר רבא ב"ר שלמיה אתיא לחם לחם כתיב התם והיה באכלכם מלחם הארץ וכתיב הכא לחם עוני מה להלן משלכם כו' לכאורה קשה על הרמב"ם שכתב בפ"ו מהלכות חמץ ומצה (הלכה ה) עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה יוצא בה ידי חובתו אין הרועים אוכלים ממנה אינו יוצא בה שאין זו משומרת לשם מצה למה לי טעמא שאינה משומרת לשם מצה תיפוק ליה מטעמא דפטור מחלה וילפינן לחם לחם ובחלה מפורש בספרי דילפינן מדכתיב עריסותיכם ולא של כלבים. ואע"ג דלענין מצה של מעשר שני פסק הרמב"ם דיוצאין ולא כרב אסי דאמר דבעינן מצתכם הא בררתי לעיל טעמיה שפסק כרב חייא ב"ר אבין דכיון שיש בה היתר אכילה קרינן ביה מצתכם ואפשר דמשום הך טעמא כתב הרמב"ם אפילו לא עירב בה סובין או מורסן ואין ניכר בה שהיא של כלבים כלל רק כיון שלא עשאה לאכילת אדם הרי לא נשתמרה לשם מצה (ועיין ביו"ד סי' ש"ל): דף לט ע"ב בעי רמי בר חמא מהו שיצא אדם י"ח במרור של מעשר שני בירושלים אליבא דר"ע כו' השתא במצה דאורייתא נפיק במרור דרבנן מיבעיא מכאן ראי' לדעת הפוסקים דמעשר ירק מדרבנן ואפי' מעשר שני ודלא כיש פוסקים דמעשר שני אפילו בירק דאורייתא: דף מ ע"ב אמר רבא מצוה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות כו' ואפ"ה לא הדר ביה רבא דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי כו' אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחילתו ועד סופו בעינן. בטור (סי' תנג) הביא דעת השאלתות גם דעת הרי"ף והרמב"ם נראה הכי] דלא נפיק ידי חובת מצה בלילה הראשונה אלא במצה דמנטרא והיינו כרבא דלעיכובא בעי שימור לשם מצה וקשה מן הירושלמי דמכילתין פ"ב ופ"ק דסוכה דאמרו התם מצה הישנה תפלוגתא דב"ש וב"ה פי' כמו שנחלקו ב"ש וב"ה בסוכה הישנה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין ה"נ לענין מצה. וקשה דהא טעם פלוגתתם בסוכה מפרשינן בגמר' דילן דב"ש סברי אמר קרא חג הסוכות שבעת ימים לה' סוכה העשויה לשם חג בעינן וב"ה ההוא מיבעי ליה כו' אלמא דפלוגתתם אי בעינן סוכה לשם חג אי לא ואם איתא דהכא בעינן שימור לשם מצה פשיטא דמצה ישנה פסולה וגם למסקנא דירושלמי אמר ר"י ד"ה היא מכיון שלא עשה לשם פסח דבר ברי שלא דקדק בה ומאי צורך להאי טעמא וצ"ע: ע"ב אין מוללין את הקדרה בפסח כו' ויש אומרים אף נותן את החומץ ואח"כ נותן את הקמח מאן י"א אמר רב חסדא ר' יהודה היא דחנן האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר ופי' רש"י לכל מיני מאכל הוא נותן תבלין בכלי שני חוץ מדבר שיש בו חומץ כו' וקשה דהא בפ' כירה (דף מג) מבעיא להו ר' יהודה ארישא קאי ולקולא או דלמא אסיפא קאי ולחומרא ופשטינן דארישא קאי ולקולא ואפי' בכלי ראשון פליג ר' יהודה ונראה דהוכרח רש"י ז"ל לפרש כן דסוגיין איירי ע"כ בכלי שני דבכלי ראשון הוי חלוט ואינו בא לידי חימוץ וא"צ לחומץ כלל ולכן פירש"י ז"ל לעיל בההוא דלא למחי אינש קידרא כו' דאיירי בקער' שהוא כלי שני או אפי' בקדרה רק שאינה רותחת שאין דרך לתת לתוך תבשיל רותח ודעת רש"י דאפי' כלי ראשון כל זמן שאינו רותח אינו מבשל וכמו שפירש במס' שבת האלפס והקדרה שהעבירן מן האור מרותחין ביה"ש לא יתן לתוכן תבלין משחשכה דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל כוונתו ז"ל דוקא שנותן התבלין בעודן רותחין אבל אם אינם רותחין דינם ככלי שני ואפ"ה שרינן כאן למלול ע"י חומץ ומוקמינן כר' יהודה. וע"כ צ"ל דר' יהודה פליג בין לקולא בין לחומרא בלא חומץ שרי אפי' בכלי ראשון וע"י חומץ וציר אסור אפי' בכלי שני ודוק: דף מא ע"א אין מבשלין ת"ר במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין אמרת ק"ו ומה מים כו' רבי אומר במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין ת"ל ובשל מבושל מכל מקום מאי בינייהו איכא בינייהו צלי קדר פירש רש"י למאן דיליף בק"ו הכא שרי כו' ורבנן האי ובשל מבושל מאי עבדי ליה מבעי להו לכדתניא בשלו ואח"כ צלאו או צלאו ואח"כ בשלו כו' עיין הטיב בכולה סוגיא והנה הרמב"ם פסק פ"ח מהלכות קרבן פסח (הלכה ז ח) מבושל שהזהירה תורה עליו בין שנתבשל במים בין שנתבשל בשאר משקין או במי פירות שנאמ' ובשל מבושל ריבה הכל צלאו ואח"כ בשלו או שבשלו ואחר כך צלאו או שעשהו צלי קדירה ואכלו חייב ע"כ. ולכאורה דבריו תמוהין וכבר הקשה בכ"מ דמאחר שפסק כרבנן דצלאו ואח"כ בשלו חייב הוה ליה לפטור בצלי קדירה דלא מחייבינן אלא לרבי דלית הלכתא כוותיה ותירץ הל"מ דהרמב"ם מפרש דרב כהנא שאמר הא מני ר' יוסי היא דתניא יוצאין ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח אתי לתרוצי על הברייתא שהקשו עליה מסברא צלאו ואח"כ בשלו הא צלי אש הוא ומתרץ הא מני רבי יוסי היא ולדידיה כמו שבשול מבטל אפיה כן מבטל ג"כ צליה מסברא ועולא הוא דמסיק אפילו תימא ר"מ ושאני הכא דאמר קרא ובשל מבושל מכל מקום והוא המסקנא דתירוצא לחכמים דילפי שאר משקין בק"ו משום דסברי כר"מ ודרשי ובשל מבושל לצלאו ואח"כ בשלו אבל הרמב"ם פסק כר' יוסי א"כ בצלאו ואח"כ בשלו מסברא ידענא ליה ואייתר ובשל מבושל וע"כ כרבי לצלי קדר וזה התירוץ מוכרח אלא דאכתי קשה על הרמב"ם לפי