קהלת יעקב (ברוכין) מט

לבערו כמצותיה אבל לדידן דנקטינן דאסור בהנאה עשה דתשביתו קדמה ללאו וכמ"ש וגם ברייתא דמי שהיה אתיא כר' יוסי הגלילי עוד נ"ל דאפילו לר' יהודה דסבר אף לפני זמנו אסור בהנאה מ"מ הוי לדידיה לאו הניתק לעשה משום דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ויליף מנותר וכתבו התוס' לעיל (דף יג) ד"ה אימתי דזה שאמר ר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר פי' שלא בשעת ביעורו היינו לאחר שש כו' והטעם משום דיליף מנותר והיינו לאחר איסורו אבל בשעת ביעורו כו' וכן איתא בירושלמי ולדידיה הוי ניתק לעשה כמו נותר ועפ"ז א"ש סוגיא דפ' מי שהיה דברייתא דשם אתיא כר' יהודה דסבר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכן הא דאמרו שם בברייתא דלאו דלא תוציא הוי ניתק לעשה והקשו בתוספת הא לאו שקדמו עשה הוא פי' דבוודאי הך עשה דבבית אחד יאכל ע"כ לא קאי לאחר שעבר על הלאו דהא קי"ל דמפסל. ונראה לישב דלא שייך לפוסלו רק למ"ד לקמן (דף פו) אין הפסח נאכל בשתי חבורות דאז שייך לקרותו פסול יוצא משא"כ למ"ד פסח נאכל בשתי חבורות רק אין האוכל אוכל בב' מקומות א"כ אין הקפידא רק על האוכל ולא בנאכל ולמה יפסל הפסח שהוציאו זה שכבר אכל כזית כיון שאם הוציאו אחר שלא אכל היה כשר הרי גוף הבשר מותר להוציאו מחבורה לחבורה ואיך יקרא חוץ למחיצתו ואפשר דהך ברייתא כר' יהודה דס"ל נאכל בב' חבורות וליכא פסול יוצא ואפשר לתקוני שיחזירנו למקומו ויאכלנו מש"ה הוי שפיר ניתק לעשה ובירושלמי פליג אם לוקה עד שיאכל: דף ל ע"ב הא הוסק התנור מיהא שרי כו' אמאי קאמר רב קדרות בפסח ישברו כו' זה הסיקן מבפנים וזה הסיקן מבחוץ וכי תימא הכא נמי ליעבד ליה הסקה מבפנים חייס עליה משום דפקעה הרא"ש הביא בשם הראבי"ה וראב"ן שאוסרים כלי חרס אפילו בהחזרת כבשונות וכתב הוא ששגגה בידם ע"ש שהאריך להביא ראיה לדבריו מפ' דם חטאת (דף צו) דפריך וליהדרינהו לכבשונות ומשני אין עושין כבשונות בירושלים ומשמע הא עושין כו' ונשאלתי בזה מאת ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי מוהר"ר יוסף נ"י ראב"ד דק"ק סלוצק. וזה אשר השבתי לו: ומ"ש כת"ר להקשות על מה שהביא הרא"ש מפ' דם חטאת די"ל דהא דמקשה התם היינו משום דבמקדש איירי ואין גוזרין גזירה במקדש למיחש דלמא חייס עלייהו משום דפקעי ואוקמינהו אדאורייתא וכתב דאין להקשות לפ"ז דא"כ נעביד במילוי גומרי דכיון דחזינן בכלי מקדש בבישול שמפעפע מעבר לעבר ובעינן הכשר מבפנים ומבחוץ דהיינו מריקה ושטיפה משא"כ בחולין וממילא ה"ה בכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו בעינן מדאורייתא הסקה מבפנים ומבחוץ דהיינו החזרת כבשונות זהו תורף תירוץ מעכ"ת ולענ"ד אין זה מספיק כלל דא"כ מאי מקשה שם על הא דאמר רב תנור של מקדש של מתכת היה ונעביד דחרס דהסיקו מבפנים הוא. ולדברי מעכ"ת הא לא קשיא מידי דמאי מהני מה שהסיקו מבפנים כיון דבעינן הכשר מבפנים ומבחוץ ובהכרח צריך כבשונו' מדאורייתא ואין עושין כבשונות בירושלים אלא ודאי פשוט דכל דלא שייך גזירה דלמא פקעי היסק מבפנים הוא הכשר גמור אפי' בקדשים ואין דומה לדין מריקה ושטיפה דבאמת אף למ"ד שטיפה מבחוץ אינו אלא בצונן ואינה מוציאה הבלוע כלל רק דמצות התורה לנקותה יפה מבחוץ ומה זה ענין לענין היסק מבפנים ומבחוץ דאטו כלי נחושת צריך הגעלת חמין מבחוץ דהא בהדיא אמרו מריקה מבפנים וא"כ לסברת מעכ"ת דלא שייך הך גזירה דלמא פקעי במקדש פשיטא דקשה נמלינהו גומרי א"ו דהך גזירה שייכא ג"כ במקדש ולא מקשה רק מחזרת כבשונות וכדברי הרא"ש ז"ל דבכבשונות ליכא למגזר: ומה שהוכיח כת"ר סברא זו לרש"י ז"ל שכ' דהא דכתי' במשכן ישבר לפי שלא היו קבועין כו' וא"כ אכתי קשה נמלינהו גומרי דמדאוריי' לא שייך דילמא חייס. הנה בגמרא דמקשה ונעבד הסקה מבפנים ומשני חייס עלייהו ולא אמרו דלמא חייס כו' משמע שהוא דבר פשוט ואורחא דמלתא וא"כ י"ל דסבירא ליה לרש"י ז"ל דגם בדאורייתא אסור כה"ג אבל לפענ"ד קשה טובא על דברי רש"י ז"ל דהא עיקר קרא בחטאת כתיב שטעון שבירה במקום קדוש כמבואר בזבחים (דף צג ע"ב) וא"כ מאי מקשה מדכ' רחמנא ישבר כו' אטו ס"ד שיעשו כבשונות בעזרה דהא חטאת נאכלת בעזרה והשבירה ג"כ בעזרה ומאי קושיא מקרא דישבר. ונהי דמרבינן לר' יהודה (דף צו) דאפילו קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה ושבירה בכלי חרס היינו מרבוי דקרא אבל עיקר פרשתא בחטאת כתיבה. וכ"ש דקשיא לי טובא בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק להדיא בפ"ח מה' מעה"ק (הי"ד) דאף לת"ק דר"ש דסבר אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה היינו דוקא בכלי נחושת אבל בכלי חרס א"צ שבירה רק בחטאת אבל בקדשים קלים די במריקה ושטיפה אפילו בכלי חרס וקשיא טובא דמאי מקשה הש"ס אלא קדירות של מקדש אמאי ישברו נהדרינהו לכבשונות הא לדברי הרמב"ם א"צ שבירה רק בחטאת וא"כ בהכרח יצטרך לעשות כבשונות בעזרה והא ודאי לא אפשר ומאי צורך הש"ס לשנויי אין עושין כבשונות בירושלים הא ירושלים הוא מקום אכילת קדשים קלים ולדבריו ז"ל קדשים קלים אין טעונין שבירה כלל ועיין בהראב"ד שהשיג על הרמב"ם בדין זה והכ"מ הליץ בעדו ותמיה שלא הזכירו כלום מהש"ס הזו. והדבר צ"ע ועיין בתוספת יום טוב זבחים (פרק יא מ"ז) ומ"מ ראיה לדברי הרמב"ם נ"ל מש"ס דיומא (דף כא) שהקשו התם על מתניתין דעשרה נסים נעשו לאבותינו בבהמ"ק כו' ותו ליכא והא תני רב שמעיה בקלנבו שברי כלי חרס נבלעו במקומן פירש"י שמבשלים בהם קדשי קדשים וטעונין שבירה במקום קדוש כו' ואם אין נבלעים נמצאו אשפתות של שברים בעזרה ואם איתא דאף בקדשים קלים טעונים כלי חרס שבירה א"כ הא דאמר רב שמעיה שברי כ"ח נבלעין במקומן קאי גם על ירושלים דשברי כלי חרס של קדשים קלים ג"כ נבלעין במקומן שלא יהיו אשפחות של שברים בירושלים דהא אמרינן בשלהי מרובה דאין עושין אשפתות בירושלים וא"כ מאי הקשו ותו ליכא והא נסים שהיה אף בירושלים לא קחשיב אלא משמע דאין כ"ח של קדשים קלים טעונים שבירה: דף לא א בפלוגתא דבע"ח מכאן ולהבא גובה נ"ל להוכיח מסוגיא זו דאביי ורבא תרוייהו ס"ל שעבודא דאורייתא דהא טעמא דאביי דאיגלאי מלתא דמשעת הלואה קני לה ואי נימא דמעיקרא אין הנכסים משועבדים כלל מן התורה היכי נימא דמשום דהשתא גבי לה קני לה למפרע איזה קנין עשה בה מעיקרא שיקנה אותה למפרע הא מעיקרא הני זוזי לאו לקנין נתנו כלל ורבא נמי למה ליה טעמא כיון דאי הוי ליה זוזי הוה מסלק ליה בזוזי אלא ודאי דנתינת המעות מתחלה לקנין נתנו שעל ידם נשתעבדו כל הנכסים ושעבוד כל הנכסים הוא התחלת הקנין וקרקע ניקנית בכסף וכשגובה שדה אחת סבר אביי דאמרינן היא המגיע לו וקנויה לו משעה ראשונה דאיגלאי מילתא למפרע שעליה נתן המעות ורבא סבר דאין קנין חל למפרע כיון שבידו לסלק בזוזי אשתכח דהשתא הוא דקני לה וכן משמע מהא דאמרינן כל היכא דאקדיש לוה כ"ע לא פליגי דאתי מלוה ופריק דתנן מוסיף עוד דינר ופודה את הנכסים ויהבינן טעמא בעירובין (דף פג) שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון משמע הא לאו הכי אין הקדש חל כלל מדאורייתא ואי שעבודא לאו דאורייתא רק מלקוחות תקנה בעלמא משום נעילת דלת לא צריך לטעם זה אדרבה מדאורייתא צריך פדיון ודו"ק: ובספרי משכנות יעקב חלק ח"מ (סי' מט) הקשיתי מסוגיא זו על הרמב"ם שחלק בין אם סיים לו שדה אחת בהלואתו לשעבוד סתם שפסק בפ"ט מהלכות שמיטה ויובל אם סיים שדה אחת בהלואתו אינו משמט ולפ"ז מאי מקשה בסוגיא דלקמן על רבא דאמר מכאן ולהבא הוא גובה ממתניתין דקתני