קהלת יעקב (ברוכין) מח

קשה על הרמב"ם שפסק פרק ח' מה' מאכלות אסורות כר' אבהו ובפ"י מה' עבודת כוכבים פסק בנבילה כר' יהודה וע"כ הא דרבי אבהו נפקא ליה מלכלב תשליכון אותו ולא לחולין שנשחטו בעזרה וע"כ כדמשני בגמרא משום דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ומדבריו בכ"מ מוכח דס"ל חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא עיין פ"ב מהלכות שחיטה בלחם משנה שהאריך להוכיח כן והקשה מסוגי' זו ונ"ל לתרץ דהנה כבר עמד רש"י ז"ל בסוגיא זו ל"ל לרבי יהודה למדרש מאותו אותו אתה משליך לכלב ולא כל איסורין תיפוק ליה מדאיצטריך קרא למישרי בטריפה אלמא בשאר איסורין אסור בהנאה כמו דילפינן לר"מ מדאצטריך בנבלה כו' ותירץ רש"י דאי לאו אותו ה"א קרא למצותיה אצטריך דאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ונאמר במצרים לא יחרץ כלב לשונו לפיכך הקפידה תורה ליתן שכרו וזה אינו שייך לומר רק אליבא דר"ש בן לקיש דאמר בחולין (דף קב) ובשר בשדה טריפה לא תאכלו זה בשר מן הטרפה אבל לר"י דאמר התם ובשר בשדה טרפה זה בשר מן החי ובשר מן הטריפה א"כ אין לומר דהכתוב בא להשמיענו לכלב תשליכון אותו דוקא ולא למכרה לכנעני בא"י כנבלה הא בשר מן החי אסור לבני נח ואסור למכור לו משום ולפני עור לא תתן מכשול אלא ע"כ דלא בא הכתוב להשמיענו איסור מכירה לכנעני בא"י אלא היתר הנאה בטריפה שמותר להשליך לכלב. ולפ"ז ממילא נפקא לן בשאר איסורי' שלא פרט התירן אסורים בהנאה וא"כ א"ש פסקי הרמב"ם דאע"פ שפסק כרבי יהודה בנבילה דדברים ככתבן מ"מ יליף איסור הנאה בכל התורה מדאיצטריך הכתוב לפרוט היתר בטריפה דהא קיי"ל כר' יוחנן ואייתר ליה אותו למדרש חולין שנשחטו בעזרה וסוגיא דהכא מסקא לאוקמי אפי' לר"ל וכן לקמן בגמרא ע"ב דמקשה לר' אבהו והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שריא היינו לסוגית הגמרא דבעי לאוקמי אף לר"ל אבל לר' יוחנן לק"מ כיון דבשר מן החי בכלל ובשר בשדה טרפה והתירה התורה להשליכה לכלב ילפינן אבר מן החי מינה: ועוד יש לומר דהרמב"ם יליף בלא אותו לכל איסורין שבתורה שאסור בהנאה לפי מאי דמסקינן לקמן (דף כג) בהא דתניא יעשה לכל מלאכה מה ת"ל לכל מלאכה שיכול למלאכת גבוה יהא מותר למלאכת הדיוט יהא אסור ת"ל לכל מלאכה דברי ר' יוסי הגלילי רע"א שיכול למלאכת הדיוט יהא טהור למלאכת גבוה יהא טמא ת"ל לכל מלאכה מאי לאו בהא קמיפלגי כו' ומסקינן לא דכ"ע לא תאכלו משמע בין איסור אכילה בין איסור הנאה והכא בהא קמפלגי ר"י הגלילי סבר כשהותרה נבילה היא הותרה חלבה וגידה לא הותרה וכי אצטריך קרא להיתר הנאה ור"ע סבר כשהותרה נבלה חלבה וגידה נמי הותרה וכי אצטריך קרא לטומאה וטהרה והנה לא מיבעי לר"י הגלילי בודאי יש לומר בפשיטות דאף על פי שבנבלה דברים ככתבן ומשו"ה לא מצינן למילף מינה לכל התורה לאסור הנאה מ"מ מיעשה לכל מלאכה הכתוב בחלב שלא היה בכלל לגר אשר בשעריך וגו' הכתוב בנבלה ואפ"ה אצטריך קרא לגלות דמותר בהנאה ש"מ דשאר איסורים אסור אפי' בהנאה אלא אפי' לר"ע דאמ' כשהותרה נבלה חלבה וגידה נמי הותרה וכי אצטרי' קרא לטומאה וטהרה התינח נבילה דאצטריך קרא לאשמעינן בה לענין טומאה וטהרה אבל טריפה הכתוב בקרא דכתיב חלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה אם איתא דשאר איסורין מותרין בהנאה ל"ל חלב טריפה דכתב קרא דהא ע"כ לא לענין טומאה אשמעינן דטריפה שחוטה אינה מטמאה אע"כ דשאר איסורין אסור בהנאה ג"כ וילפינן שפיר מיעשה לכל מלאכה הכתוב לענין טריפה לכל איסורין שאסור בהנאה דאל"ה למאי כתיב טריפה בהאי קרא וזהו שדקדק הרמב"ם בפ"ח מהלכות מאכלות אסורות (הלכה טו) שכתב עד שיפרט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה כו' ובחלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה ע"כ והזכיר בלשונו גם נבילה דאע"ג דעיקר הילפותא מחלב וכמ"ש אבל בנבילה היה אפשר לומר דלדברים ככתבן לחוד אצטריך ולא מצינן למילף מינה מ"מ השתא דידעינן שבכל התורה אסור גם בהנאה אהני לן במה שפרט בה הכתוב גם להיתר הנאה. ואע"ג דלמאי דס"ד לקמן בגמ' לאוקמי פלוגתייהו דר"י הגלילי ור"ע בהכי ור"ע סבר איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע לכאורה לא משמע הכי דקשה לפי הס"ד למאי נ"מ כתוב טריפה בקרא ואף שאין קושיא מהוי אמינא שבש"ס ועוד י"ל דהס"ד הוא דלא כרבא בזבחים (דף ע') דאמר התורה אמרה יבוא איסור נבלה ויחול על איסור חלב יבא איסור טריפה ויחול על איסור חלב אלא שאין בו רק איסור חלב וקרא אשמועינן דאכול לא תאכלוהו משום איסור חלב וכמו שפי' הרמב"ן בחומש שלא יעלה על הדעת לומר שהנבלה וטריפה יחשבו כמין שלא יתקרב ממנו כו' ע"ש ולהכי כ' טריפה. והך דיעשה לכל מלאכה לטומאה ולטהרה דנבילה אתי אבל איסור נבלה וטריפה אין כאן אבל לרבא דאמ' דאיסו' נבלה ואיסו' טריפה חל על איסור חלב וכן איתא בחולין (דף קג) דאמר מר כו' ע"כ דאשמעינן קרא דיעשה לכל מלאכה גם מטריפה ש"מ דבלא"ה הוי אסור כמו בכל איסורין שבתורה: דף כג א והרי חדש דרחמנא אמר לא תאכלו ותנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמה וקשיא לר' אבהו אמר ר' שמעיה שאני התם דאמר קרא קצירכם שלכם יהא והקשו התוספת דהא דרשינן במנחות למעט קציר מצוה ותימא למה לא הקשו מהא דאמר רב קצירכם ולא קציר עובדי כוכבים לענין עומר ונראה לפרש דשני פירושים יש בתיבת קצירכם יש לפרשו על הפועל ראשית שאתם קוצרים ועל שם כך נקרא הזמן שקוצרים בו קציר ויש לפרשו על מקבל היינו התבואה קרויה קציר כדכתיב ואכל קצירך ולחמך וכה"ג ומלשון ראשון דרשינן קצירכם מה שאתם קוצרין לכם פרט למה שקוצרים למצוה ומלשון הב' דרשינן ראשית תבואה שלכם דרשינן כאן שלכם תהא גם קצירכם ולא קציר עובדי כוכבים יש למדרש ודאי כדדרשינן גבי דגנך ולא דגן עובדי כוכבים ואיכא מאן דדריש ולא דיגון עובדי כוכבים ועפ"ז מתורץ כל הגמר' עיין בצל"ח מה שהקש' וגם קושיתו מיושבת עפ"ז: דף כט ע"ב רב אשי אמר דכ"ע אין פודין כו' והכא בפלוגתא דר"י הגלילי ורבנן קמיפלגי מאן דאמר מעל כר' יוסי ומ"ד לא מעל כרבנן וכתבו התוספת מכאן מוכיח ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אח"כ אינו עובר באותה שהייה דחי אמרת עובר אכתי אמאי מעל לר"י הגלילי כו' וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכך אינו עובר כשמבערו לבסוף ע"כ וכ"כ עוד לקמן בפרק מי שהיה (ד' צה) בברייתא דאיתא התם בכלליה דלא ישאירו ממנו עד בקר מאי קמרבי' ליה לא תוציא ממנו בפרטיה מאי קממעט ליה בל יראה ובל ימצא ואית דגרסי בהדיא בגמרא דדמי ליה כו' בלאו שניתק לעשה וכתבו שם התוספת בפרטיה קא ממעט בל יראה כאן משמע כמו שפירש ר"י בפרק כל שעה דלא יראה הוי ניתק לעשה אבל הרמב"ם פכ"א מהלכות חמץ ומצה פסק שלוקין עליו שכ' אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אא"כ קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה מיהא אם עשה בו מעשה לוקה וקשה מהנך סוגיות דמשמע דהוי ניתק לעשה ואין לוקין על לאו שניתק לעשה ובתוספתא מבואר כהרמב"ם ונ"ל דדברי הרמב"ם נכונים בטעמן דהנה בפ"ב מהלכות חמץ ומצה כ' הרמב"ם ומה היא השבתה זו האמורה בתורה היא שיבטלו בלבו ויחשוב אותו כעפר כו' וא"כ אי אפשר לדידן לחשוב לאו דבל יראה ובל ימצא ניתק לעשה דתשביתו דלאחר שהגיע הזמן שעוברים בבל יראה ובבל ימצא שוב אינו ברשותו לבטלו כיון דכבר אסור בהנאה כדאמרינן לעיל (דף ו) ולדידן ע"כ עיקר העשה דתשביתו לבטלו קודם איסורו וכ"כ הרמב"ם רפ"ב מ"ע מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסורו וא"כ אין זה לאו הניתק לעשה אלא לאו שקדמו עשה אבל כאן בגמ' דמוקמינן למ"ד מעל כר"י הגלילי דחמץ בפסח מותר בהנאה א"כ ברשותיה קאי לבטלו אף בפסח עצמו ושייך עשה דתשביתו אף לאחר זמן איסורו משו"ה חשיב ניתק לעשה שפיר ובל"ז לר"י הגלילי דשרי להסיקו תחת תבשילו מצינו לפרש ביום הראשון אף בפסח עצמו וליכא לאקשויי דהבערה אב מלאכה דהא מותר להסיק תחת תבשילו ובפ"ק אמר ר"י הגלילי אין צריך כו' אך חלק וכיון דניתק לעש' דתשביתו אף ביו"ט משו"ה מעל בהקדש בפסח משום דיכול לפדותו להסיקו תחת תבשילו ולא עובר כיון שדעתו