קהלת יעקב (ברוכין) מז

בשני כיסין מחלוקת ואפילו בב' כיסין אמרו חכמים הכל חולין ולפ"ז הא דמפרש ר' יוחנן אמתניתין דזימן שלשה ומצא שנים מותרין אפ"ת רבנן ושאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות אצטריך להאי טעמא כפשוטו אפילו הם מפורדות דבלאו האי טעמא לא אתיא כרבנן אבל במקושרים אין ראיה להתיר אפילו בגוזלות לומר דמשום דעשויין לדדות מפסקי קיטרייהו וסברא דמפסקי קטרייהו למ"ד בב' כיסין מחלוקת לא הוזכרה כלל והטור בעצמו פסק כאן כהרמב"ם: גם מסוגיא דהתם בביצה (דף יא) גבי אם אין שם אלא הן כו' אי במפורחין כו' משמע דאיירי באינן מקושרות ועוד דלמ"ד במקושרים קשה מברייתא דפ' אין צדין (דף כה) דתניא התם המקושרים והמנוענעים מותרים וא"צ זימון ולמאי דמוקי מתני' במקושרים לפי ברייתא זו אין צריך זימון ועוד כמה דוחקים לאוקימתא דמקושרים ואין להאריך ותימא על רמ"א (בסי' תצז) שהגיה על השו"ע שכתב סתם שלשה ומצא שנים מותרין וכתב הוא דאפילו במקושרים מותרין וזה לפי שיטת התוס' אבל שיטת הרמב"ם אינו כן וכותיה נראה וכמ"ש: ועוד מסוגיא זו דפסחים גופא נראה דלא כמ"ד במקושרים מחלוקת דהא לדידיה מקשינן בביצה מ"ט דרבי אמר לך כיסין נמי זימנין דמתעכל קטרייהו פי' מאליו הא לא"ה כיון שאדם נטלן היה נוטל כולן ולא תלינן שהתיר הקשר ונטל אחד וא"כ בככרות ודאי בשעה א' ליכא למימ' דמתעכל קטרייהו וכמ"ש התוספת בעצמם דהשתא אין לתלות בעכברים אלמא דאין סברא למתלי דאיעכול קטרייהו וא"כ קשה על סוף דבריהם שסיימו דתלינן בקטנים הא משמע התם דלא תלינן בהתרת הקשר ודברי התוס' צע"ג. ונראה ודאי דהך סוגיא מיירי סתמא בשאינן מקושרים והחשש משום עכברים לא משום תינוקות ועיין בגיטין (דף נא) תוס' ד"ה לא מנתחי אהדדי שדחקו לפרש דלא תיקשי אהא דאמרו בביצה לרבי זימנין דמתעכל קיטרייהו ותירוצם דחוק ע"ש דאכתי קשה התם היכי קרינן לה טענת ברי כיון שרגיל להיות שיתעכל הקשר עיין רש"י שם וכ"ז הוצרכו לשיטתם דאוקימתא דמקושרים הלכתא הוא אבל תימה זו מנין להם ולפי מה שהוכחתי כשיטת הרמב"ם א"צ לכל זה דס"ל לר' יצחק כהך מ"ד בשני כיסין מחלוקת וכיסין לא מנתחי אהדדי כלל ולהכי חשיב טענת ברי ועיין ש"ך ביו"ד (סי' סג) גבי בשר שנתעלם מן העין שהשיג על הב"ח שם ונראין דברי הב"ח עיקר ועיין סוף פ"ד ממעשר שני בירוש' גם בירושלמי דביצה: ע"ב וחכ"א לא בדק אור ארבעה עשר כו' לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד פרש"י בתוך המועד בשעה ששית שהוא מועד הביעור והקשו התוס' דלר"י קרי ליה שעת הביעור ולמה שינה את לשונו ופי' הם דלאחר המועד ממש שלא יתערב חמץ של איסור בחמץ של היתר ויאכלנו. ונ"ל דרש"י לא רצה לפרש כך דלקמן (דף כט) ס"ל לסוגיא דש"ס דלרבנן חמץ אחר הפסח מותר וא"כ א"צ לבדוק אחר הפסח ועל שינוי הלשון י"ל ר' יהודה לטעמיה דס"ל דביעור חמץ שריפה ולהכי קרי ליה שעת הביעור דוקא אבל לרבנן דס"ל דאף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים קרי לי' מועד סתם שאז הוא זמן השבתתו: פרק שני דף כא ב עבר זמנו אסור בהנאתו כו' לשעות דרבנן דאמר רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר ר' יוחנן המקדש משש שעות ולמעלה אפילו בחטי קורדנייתא אין חוששין לקידושין ופרש"י דמשש שעות ולמעלה מתחלת שש משמע דאין אסור אלא מדרבנן וחיטי קורדנייתא קשות הן ואפ"ה אם באו לחשש חמוץ כגון שנפלו עליהם מים אסור והראשונים הקשו עליו דלשון משש שעות ולמעלה לא משמע הכי כמו שפירש מתחלת שש ופרשו הם משש שעות ולמעלה היינו מסוף שש שעות אלא שהגמרא משוה אותם יחד שעות דאורייתא וחיטי קורדנייתא דהוי חמץ נוקשה ואין איסורו אלא מדרבנן לשעות דרבנן וחמץ דאורייתא ועיין לעיל (דף ו) מייתי ג"כ מדרב גידל ראיה לשעות דרבנן וצריך לפרש ג"כ הכי לדעתם וקשה לענ"ד דמאי נ"מ שהן קשים כיון שידוע שבאו במים דאטו חטים הקשים אינם יכולים לשרות ולהתחמץ ואי בשניכר שלא נתבקעו א"כ מ"ט אסרינן להו. לכן הנראה כפרש"י דמיירי כאן בשעות דרבנן. והא דאמר דאפילו בחיטי קורדנייתא היינו שהם חיטים טובים מאד אך כיון שבפסח אינם שוים כלום והוא טעם למאי דאמר אסור חמץ דרבנן בשעות דרבנן מפקיעין קדושין דאורייתא וע"ז יהיב טעמא כיון דעכ"פ מחמ' איסור דרביע עלייהו לא שווין פרוטה יהיה אף מחמת איסור דרבנן פקע ממנה שם ממון ולא מידי יהיב לה. וזהו שמביא לעיל (דף ו) ראיה מיניה דלא מצו לבטליה בשית מטעם כיון דאיסורא דרבנן עלייהו כדאורייתא דמיא ולאו ברשותיה קיימא וראיה לפירושי מצאתי בירושלמי פ"ק ה"ד דהכי איתא התם ר"מ אומר משש שעות ולמעלה מדבריהם רב אמר לדברי ר"מ המקדש בחמץ משש שעות ולמעלה לא עשה כלום אמר רב הונא ויאות אולי חטים קרטבניות במדבר דלמא טבן אינון במועדא כלום. ועיין בקרבן העדה שפרושו דחוק דמאי ראיה מביא רב הונא לדינא דרב ומאיזה טעם פשוט לו דין דחטים קרטבניות יותר מדינא דרב. ונראה ברור דתיבת במועדא היא מיותר דאי משום שאין שוים כלום במועד מחמת איסור מה צורך לומר חיטים קרטבניות במדבר מה הפרש בין מדבר לישוב לענין חמץ בפסח אלא נראה דה"פ אילו חטים קרטבניות במדבר כלום טבן אינון כלום. פי' חטים הטובות וכי חשובין ושוין כלום במדבר במקום שאין שם ישוב ואין להם אוכלים ומה חשיבותן כיון שאין בהם צורך לשום אדם והמקדש שם באותן החטים ודאי אין חוששין לקדושין כיון ששם אין בהם שוה פרוטה ולא ס"ל דשמואל דאמר חיישינן שמא שוה פרוטה במדי וה"נ בחמץ מו' שעות ולמעלה אף שהוא איסור דרבנן מ"מ כיון שעכ"פ אינם שוים כלום אינה מקודשת וראיתו מחטים קורטבניות דאפי' דבר חשוב במקום אחר או בזמן אחר כיון שאינה שוה פרוטה בעת ההיא או במקום ההוא אין חוששין לקדושין וכלשון הזה שאמר רב הונא חטים קרטבניות כו' טבן אינון כלום כך אמרו בירושלמי פ"ק דקידושין על הא דרב אמר לדברי ר"מ המקדש כו' חמץ מו' שעות ולמעלה טב הוא כלום: עוד נראה לי דגם בש"ס דילן מיירי האי דינא דהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה היינו מסוף שש ולמ"ד דלפני זמנו אינו אסור בהנאה אלא מדרבנן דבעל מימרא זו הוא ר' יוחנן ובפ"ק (דף ו) ט"ס שכתוב שם אמר רב וצ"ל כמו כאן דחד מימרא דרב גידל אמר רב חייא בר יוסף בשם ר"י היא ונראה דר"י סבר כר"ש דלפני זמנו מדרבנן דבלאחר זמנו פסק בהדיא לקמן (דף כט) כר"ש ואפ"ה אין חוששין לקדושין ואפי' חיטי קורדנייתא שטובים מאד לפי שעכ"פ אינם שוים כלום וכמו במדבר שאמרו בירושלמי ודו"ק: שם בסוגיא דחזקיה. עיין בכולה סוגיא דמסקינן לרבי אבהו שאמר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אי איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כו' ויליף לה לר' יהודה שאמר בנבילה דברים ככתבם לגר בנתינה ולכנעני בא"י במכירה. הא דכל איסורין שבתורה אסורים בהנאה מדכתיב לכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב כל איסורין שבתורה ורבי מאיר דיליף כל איסורין שבתורה אסורין בהנאה מנבילה דריש אותו אתה משליך לכלב ואי אתה משליך לכלב חולין שנשחטו בעזרה ואם כן קשה לרבי יהודה מנלן לכל איסורין שבתורה כו' הא קרא טפי איכא למדרש לחולין שנשחטו בעזרה עיין רש"י דמשמעותא דקרא ממעטינן חולין שנשחטו בעזרה ומסקינן דלרבי יהודה חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא ולפי זה