קהלת יעקב (ברוכין) מו

כאביי דאמר אשה בעלה משמחה. ותימא א"כ למה כת' אלא בשמחה שתעלה עמו כו' הא לאביי אין חיוב עליה לעלות דאמרינן בר"ה (דף יב) בעי רבי זירא אשה מה היא בבל תאחר מי אמרינן הא לא מיחייבא בראייה או דלמא הא איתא בשמחה פירש"י מי אמרי' כו' וכיון דלא מחייבא למיסק לא שייך בזה זמן רגלים לבל תאחר או דלמא מחייבא למיסק משום שמחה כו' א"ל אביי ותיפוק ליה דהא איתא בשמחה ומי אמר אביי הכי והאמר אביי אשה בעלה משמחה לדבריו דר' זירא קאמר לה אלמא דלאביי אין חיוב כלל על האשה לעלות עם בעלה ומשו"ה לא שייכא בבל תאחר דלא קרינן בה ובאת שמה וכ"כ רש"י ותוס' שם ומוכרח כן דלאביי היא אינה מחוייבת לעלות. ולפ"ז כל הסוגיא דחגיגה (דף ו) השיב רבי תחת ב"ה לדברי ב"ש וחנה לא עלתה גו' א"ל אבוה ולטעמיך תקשי לך חנה גופה מי לא מחייבה בשמחה ואיך לא עלתה לירושלים אתיא כר' זירא ולא כאביי גם המסקנא בקידושין בסוגיא דמ"ע שהזמן גרמא משמע דנשים חייבות בשמחה זו בעצמן ולא משום דבעלה משמחה כדאמר אביי דמסיק התם דהוי מצה שמחה והקהל ג' כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ואף שהתוס' כתבו דאביי מפרש קדוש היום במקום שמחה אבל סתמא דגמרא לא חש לתרץ אליבי'. משמע דלא קיימא הלכתא כוותיה ומשום הני טעמי פסק הרמב"ם כר' זירא: נחזור לענין דילן דנראה לכאור' מסוגיא זו ג"כ דרב אמי דלא כהלכתא דבברייתא תניא איסי בן יהודה אומר כלפי שאמרה תורה ולא יחמוד איש את ארצך מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה כו' אין לי אלא בהליכה בחזרה מנין ת"ל ופנית בבוקר והלכת לאוהליך מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום. וע"ז מקשה וכיון דאפילו בחזרה בהליכה למה לי ומשני לכדרב אמי וזה כדברי ר' אלעזר דאמר שלוחי מצוה כו' כמאן כהאי תנא אבל רב נראה דפליג דבעי מיניה דרב הני בני בי רב דדיירי בבאגי מהו למיתי קדמא וחשוכא לבי רב אמר להו ניתי עלי ועל צוארי ניזול מאי א"ל לא ידענא אלמא דבהליכה פשיטא ליה ובחזרה מספקא ליה ונראה דטעמא דרב דבהליכה פשיטא ליה כרישא דברייתא דדריש מקרא קמא ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך גו' אבל קרא דופנית בבקר והלכת לאוהלך לא משמע ליה לחזרה לביתו בשלום דהאי ופנית בבקר על מחרת הפסח קאי והיינו בחוה"מ. דהא בחגיגה (דף יז) יליף מינה לינה ובחוה"מ אסור לילך לביתו עדיין דהא חייב בשמחה כל הרגל כדאמרי' בסוכה ההלל והשמחה שמונה אלא ע"כ דקאי על אוהל הסמוך לירושלים וא"כ לא משמע מזה דאינו ניזוק בחזירתו לביתו שימצא ביתו בשלום. וסיפא דברייתא דיליף מיניה לחזרה סברא כהא דגמ' בפ' דם חטאת (דף צג) דאמר שם מ"ט דר' טרפון שאמר בישל בתחלת הרגל יבשל בו כל הרגל דאמר קרא ופנית בבוקר והלכת לאוהלך הכתוב עשאן לכולן בוקר אחד אבל רב ס"ל דופנית בבוקר היינו בחה"מ וכדיליף לן לינה מהאי קרא וא"כ מיבעיא לן קרא קמא ולא יחמוד לשלוחי מצוה אינן נזוקין ולא אייתר לן לכדר' אמי וממילא לא קי"ל כוותיה דהא קי"ל כסוגיא דחגיגה ובפרק דם חטאת מסקינן ג"כ טעמא אחרינא. והנה התוס' סברו בפשיטות דהא דר' אמי הלכתא היא בחגיגה. ובר"ה (דף ו) ולעיל (דף ג' ב') בתוספות ד"ה מאלי' מי קא ספו לך כתבו ג"כ ור"י בן בתירה שלא עלה לרגל יש לומר שלא היה לו קרקע או זקן פי' שאינו יכול לעלות ברגליו דפטור מפסח כמו מראיה והמשנה למלך ריש הלכות קרבן פסח כתב על דבריהם אלו ולא ידעתי הא היכן רמיזי דהני פטירי מפסח ובגמרא לא פטרי זקן מפסח אלא כשאינו יכול לאכול כזית ולא ידעתי אי אליבא דתוס' לגמרי ילפינן מפסח מראיה אלא דזה לא יתכן דהא נשים פטורות מראיה וחייבות בפסח ע"כ. ויש לתרץ דהא דר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל משמע שאינו עולה כלל ובכל ג' רגלים והיינו דדריש ליה מקרא ולא יחמוד איש את ארצך וגו' שלש פעמים בשנה משמע דלפי דרשה דר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה בשום רגל ולא ממצות ראי' לחוד מעטי' אלא מן העלי' לגמרי ואי חייב בפסח הרי ע"כ עולה בפסח וכיון שעולה לרגל בפסח אין סברא שלא יעלה בשאר רגלים דהוקשו זה לזה ואמרו כל שבא בחג המצות בא בחג השבועות ובחג הסוכות מהיקישא. ואין סברא למעט מקרא (דולא יחמוד גו') שפטור מלעלות לרגל בשבועות וסוכות אבל לא בפסח הא שווינהו יחד שלש פעמים בשנה וכן י"ל לדעת התוס' דהני דאימעטו מקרא דשלש רגלים נתמעטו לגמרי שפטורים מלעלות לרגל בכל הג' רגלים וממילא פטורים מכל חובות הרגל שמחויבין אותן שבירושלים ומה שהקשה המל"מ מזקן שלא פטרוהו אלא כשאינו יכול לאכול כזית לק"מ דאותו שאינו יכול לאכול כזית פטור אפילו יכול לעלות ברגליו מירושלים לעזרה ואפילו אותן שבירושלים אבל אותו שאינו יכול לעלות ברגליו פטור אפילו יכול לאכול כזית כמו שפטור מראי'. והא דנשים חייבות בפסח י"ל דהתם שאני דגלי קרא כדילפינן בפרק האשה (דף צא ב) ועוד י"ל דלעולם אין מחויבות אלא אותן שמחויבים לעלות לירושלים ונשים נתחייבו לעלות ולשמוח שנאמר ושמחת אתה וביתך ולאביי דנשים חייבות בשמחה הוקשו בפירוש לאנשים אבל מי שאינו מחוייב לעלות לרגל למצות הרגל אולי פטור גם מפסח וכן משמע בסוגיא דחגיגה (דף ו) דהשיב רבי תחת ב"ה לדברי ב"ש וחנה לא עלתה וגו' עד יגמל הנער והביאותיו והא שמואל דיכול לרכוב על כתיפו של אביו הוה ולכאורה קשה ולטעמי' אף שהיה פטור ממצות ראי' הא לחנכו במצות פסח היה חייב להעלותו אם בגדול היה חייב וקרא משמע שלא עלה כלל עדי גמלתהו אלא משמע כיון שפטור מראיה פטור מפסח ואולי יש לדחות דשמואל לא היה יכול לאכול כזית אף שדוחק הוא מדהור' הלכה כדאמר בברכות אבל עוד משמע התם הכי מדלא אסיק רבי אדעתיה אף שלא נתחייב שמואל מ"מ חנה היתה חייבת בפסח. וכן אבוה דאהדר ליה ולטעמיך כו' למה לא הקשה לו מפסח דעדיפא שהיא מ"ע שיש בה כרת ורבי סתם בעצמו דנשים חייבות בהרבה מקומות אלא י"ל דאותן הפטורים מלעלות פטורים גם מפסח וכי מרבה קרא לנשים לאותן שעולות לירושלים עם בעליהן למצות שמחה ולכן מקשה והא מחייב' בשמחה והא ממילא מדחייבות בשמחה לעלות בירושלים חייבות גם בפסח ועל מ"ש עוד התוספת די"ל דנציבין חו"ל תמה ג"כ במשנה למלך מנין להם וכבר כתבתי לעיל (דף ג) ע"ש שדבריהם נכונים מאוד והוא התירוץ המחוור על מה שלא עלה ריב"ב לרגל והוא מוסכם מבבלי וירושלמי וי"ל כן גם לדעת הרמב"ם ז"ל: שם ב"ה אומרים שתי שורות החיצונות שהן עליונות כו'. ושמואל אמר עליונה ושלפנים הימנה מאי טעמא דייק עליונות והא חיצונה קתני למעוטי גווייתא דגווייתא והלכתא כותיה דשמואל ונראה דהפוסקים לא גרסי לה עיין ברא"ש ויש ראיה לזה מהא דלעיל גבי ב"ש דמייתי תניא כוותיה דרב יהודה כו' ולכאורה שמואל ע"כ כר' יוחנן ס"ל דאי כרב יהודה דשתי שורות מן הארץ עד שמי קורה א"כ ל"ל בדבית הלל למעוטי גווייתא כו' הא גם ב"ש לא מחמרי בגווייתא ודו"ק: דף י ע"א הניח עשר ומצא תשע. עיין תוס' שכתבו ומיירי שכל הככרות קשורים זה בזה דומיא דפלוגתא דרבי ורבנן דבפ"ק דביצה (דף י) אמר מחלוקת בכיסים קשורים אבל כשאין קשורים ד"ה חולין ומעשר שני מעורבים זה בזה ואע"ג דהשתא אין לתלות בעכברים תלינן בקטנים עכ"ל וכ"כ הטור. ותימה על דבריהם דזה דוקא למ"ד שם בכיס אחד מחלוקת אמרינן התם הכי אבל למ"ד שם בשני כיסין מחלוקת אבל בכיס אחד ד"ה חולין ע"כ בשני כיסין מפורדות מפלג פליגי ע"ש היטיב והא התם פליגי ר' יוחנן ור' אלעזר בהא מלתא חד אמר הכי וחד אמר הכי ומשו"ה נקטינן בפלוגתתם לחומרא דדלמא ר' יוחנן לחומרא סבר וה"נ בהניח עשר ומצא תשע צריך לבדוק אחרי כן אף בשאינן מקושרות וכן הרמב"ם בהלכות יו"ט פ"ב פסק לחומרא כמ"ד בשני כיסין מחלוקת שכתב סתם זימן שלשה ומצא שנים מותרים ולא פירש בהדיא דמותר אפילו במקושרות משום דשמא סבר ר' יוחנן