קהלת יעקב (ברוכין) מד

התם בנדרים לתרץ אפילו לרב שפסק כר"מ ואמר אע"ג דאמר ר"מ יד אשה כיד בעלה מודה לענין שיתוף דכיון דלזכות אחרים הוא מיד בעלה זכיא ע"ש אלא דאיפרך רבא דאליבא דרב שפסק כר"מ אין לומר כן דאי נימא דאף ר"מ מודה בשיתוף דמזכה ע"י אשתו א"כ ברייתא דתניא שאין מזכין ע"י אשתו אמאן תרמייה ומש"ה אצטריכו התם לרב לאוקמי מתניתין בשיש לה חצר ומטעם מגו ודלא כהלכתא אבל לשמואל שפסק כרבי יהודה דיש קנין ודאי סברת רבא אמיתית דאע"ג דאין קנין לאשה עד שיוסיף תנאי במתנה מ"מ מזכה הבעל על ידה דהא יש לה זכיה עכ"פ בגוף המתנה וכ"ש דמיניה יכולה לזכות לגמרי משא"כ בעבדו ושפחתו הכנענים דבסת' מתנה אין להם קנין כלל ואף מן הבעלים. וברייתא דתניא ולא ע"י אשתו מוקים לה שמואל כר"מ וכאוקימתא דר"א בקידושין דאין לה קנין כלל לר"מ וכסברת ר' זירא שהקשה בנדרים כמאן אזלא הך שמעתא דרב כר"מ דאמר כו' ורמינהו כו' ממתניתין דהכא וכן באמת לשמואל מתניתין דלא כר"מ אלא כר"י שפסק כוותיה והכי הלכתא כמ"ש בספרי משכנות יעקב שם דרב לטעמיה שפסק בעלמא כר"מ דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל אף בדבר שבממון וזהו טעמיה דר"מ דסבר אי אפשר שיהיה קנין לאשה בלא בעלה אף שמתנה כמה תנאים דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה. ולהכי פסק גם כאן כר"מ ומוקי מתניתין דהכא בשיש לה בית וכר' יהודה בן בבא אף דלא כהלכתא משום דבלא"ה מתניתין דהכא אליביה דלא כהלכתא דהוא סבר שתופי מבואות א"צ לזכות כלל אבל לדידן קיי"ל כר"י וכשמואל דמתנה על מה שכ' בתורה בדבר שבממון תנאו קיים והלכה כר"י דיש קנין לאשה ועבד אם התנה בגופה של מתנה ומתניתין דהכא הלכתא היא וע"כ דלא כר"י בן בבא ומטעם מיגו רק משום דיש קנין וכסברת רבא ומש"ה אין חלוק שיכול לזכות ע"י אף שאין לה בית ואף במקבלת פרס וזה שסתם הרי"ף ולא חילק וכן פסק הרמב"ם פ"א מהלכות עירובין שכ' סתם מזכין ע"י אשתו וכן בפ"ו מהלכות יו"ט כתב וכל שזוכה בעירובי שבת זוכה בעירובי תבשילין ודו"ק היטב: דף צ"ה ועוד אמר ר' יהודה מערבין למבוי המפולש וחכמים אוסרין. משמע כדברי הפוסקים כחנניא פ"ק (ד' ו) דלא מהני צוה"פ במפולש לרה"ר דאמר סתם מערבים וחכמים אוסרים משמע דקאי על כל תיקונים דפ"ק דאסרי רבנן במפולש לרה"ר וכן משמע בתוס' דאיתא התם ומודים חכמים לר"י במעשה גנוסר שזה פותח דלת קרפיפו וסותם רה"ר וזה פותח כו' משמע דוקא דלת ולא בצוה"פ: סליק מסכת עירובין מסכת פסחים פרק אור לארבעה עשר דף ג ע"ב א"ל ר' יהודה בן בתירה מי קא ספו לך מאליה עיין תוס' שכתבו ור"י בן בתירא שלא עלה לרגל יש לומר שלא היה לו קרקע או זקן היה שאינו יכול לעלות ברגליו א"נ נציבין ח"ל היא המל"מ ריש ה' ק"פ תמה על כל דברי התוס' אלו והנה מה שתמה בענין מי שאין לו קרקע או זקן. עיין משי"ת אי"ה לקמן (ד' ח). ועל מה שכ' א"נ נציבין חו"ל היא כתב ולא ידעתי מה הועיל היותו חו"ל הא לפוטרו מפסח ראשון כל שהוא רחוק ט"ו פטור ואי ס"ל דמי שדר בחו"ל פטור לגמרי מפסח לא ידעתי היכא איתא. ואף במצות ראיה לא ראיתי שיפטרו מי שדר בחו"ל סוף דבר דברי התו' אלו מתחלתן ועד סופן צריכי' אלי תלמוד עכ"ל. ול"נ דסוף דבריהם גמרא מפורשת בבבלי גם בירושלמי דלקמן (דף ע) איתא תניא יהודא בן דורתאי פירש הוא ודורתאי בנו וישבו להן בדרום. אמר אם יבוא אליהו ויאמר מפני מה לא חגגתם כו' תמהני כו' ופרש"י וישב לו בדרום רחוק מירושלים שלא לעלות לרגל ויתחייב בפסח ובחגיגה ופירושו מוכרח דאל"כ למה נתרחק לישב בדרום אלא שיפטר מכל חובות הרגל. גם ראיה גדולה מפסח שעשו הבאים מגולה בבית שני שלא עשו אותן רק הבאים משבי הגולה ורובן נשארו בבבל ולא עלו כלל ואטו נימא שכולן עברו ח"ו מצות עשה שיש בה כרת שהרי כולן היו חייבין לעשות פסח בזמנו ועכ"פ בשני היו חייבין אי נימא שבראשון נפטרו מדרך רחוקה והרי לא עלו כלל וכן מבואר בירושלמי פ' כיצד צולין (הל' ו) אמר ריב"ל לראיה הלכו מלבוא חמת עד נחל מצרים ר' תנחומא בשם ר' חייא טעמא דריב"ל ויעש שלמה וכל ישראל עמו מלבא חמת עד נחל מצרים פירושו מבואר דמצות ראיה אינו רק על היושבים בארץ ישראל מדכתי' וכל ישראל עמו מלבוא חמת עד נחל מצרים משמע דהנהו מקרי כל ישראל והיושבים בח"ל לא באו אף שהיו יכולים לבוא כולן בימי שלמה וזה כדברי התוספת ושיטתם דפסח תלוי בראיה ובק"ע דחק להגיה בירושלמי להוראה הלכו ע"ש. ואין מהצורך. גם בגמרא דילן בתענית אמרו עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת משמע דמחו"ל לא היו מחוייבים לעלות לרגל ודו"ק: דף ו ע"א אמר רב יהודה אמר רב המוצא חמץ ביו"ט כופה עליו את הכלי אמר רבא אם של הקדש א"צ מ"ט מבדל בדילי מניה ואמר רב יהודה אמר רב חמצו של אינו יהודי עושה לו מחיצה עשרה טפחים משום היכר ואם של הקדש הוא אינו צריך מ"ט מבדל בדילי מניה ותימה למה בקמייתא לא פירש רב בעצמו דאם החמץ של הקדש אינו צריך לכפות עליו כלי רק רבא בא ופירש דבריו ובבתרייתא פירש הוא בעצמו דאם החמץ של הקדש אינו צריך לעשות מחיצה משום מבדל בדילי מניה ובקמייתא ג"כ הטעם משום מבדל בדילי הוא כדאמר רבא ונראה דהנה זה מבואר דבדין הראשון מיירי בחמץ שמחוייב לבערו כדאמר המוצא חמץ בתוך ביתו ובדין השני מיירי בחמץ שאינו מחוייב לבערו ועיין פרש"י דמיירי שלא קבל עליו אחריות ולקמן (דף כט ל) איתא אמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר ומסקינן שלא בזמנו במינו אסור כרבי יהודה דאמר אף לאחר הפסח אסור מדאורייתא ורבא אמר התם (בדף ל) שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר מדאורייתא ולכן בקמייתא לא יכול רב למימר ואם של הקדש הוא כו' כיון דאיירי בחמץ שחייב לבערו ובהקדש שקבל עליו אחריות א"כ מעל במה שלא פדה קודם הפסח דהא רב ס"ל כר"י דאסור וכיון דמעל יצא לחולין ולא שייך למימר מבדל בדילי מיניה וצריך לכפות עליו כלי אבל רבא דס"ל כר' שמעון דחמצו מותר לאחר הפסח לגמרי מן התורה ולא מעל במה שלא פדה קודם החג ולא יצא לחולין ולכן אמר רבא ואם של הקדש הוא א"צ מ"ט מבדל בדילי מיניה אבל בדין השני דמיירי בחמצו של אינו יהודי ושלא קבל עליו אחריות וא"כ לא מעל במה שלא פדאו וכיון דלא מעל לא יצא לחולין ומבדל בדילי מיניה ולכן גם כן רב אמר להאי דינא דואם של הקדש הוא: