קהלת יעקב (ברוכין) מג

מבני מבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל עירוב היינו ג"כ במי שהקנה בחביות לכל בני מבוי. וכההיא דמתניתין מניח אח החביות ואומר הרי זה לכל בני מבוי בפ' חלון (דף עט ע"ב) אבל פלוגתא דשמואל ורבי תנינא איירי שנתנו כולן בעירוב ואחד מקפיד שלא יאכל חבירו חלקו בהא פליגי דשמואל סבר כיון שנקרא עירוב צריך שלא יהא בו שום קפידא דאל"ה אין שמו עירוב ור' תנינא סבר כיון שכולן נתנו חלקן וא"צ להקנאת הא' וכל החלקים הם בכלי אחד הרי שמו עירוב ולהכי לא מייתי על הך פלוגתא ראיה לשמואל מברייתא דאחד מבני מבוי שבקש יין ושמן ולא נתנו לו בטל השיתוף דאין שייך כלל להא דשמואל דמיירי שנתן כל אחד חלקו וי"ל עוד דשמואל לטעמיה דאמר עירוב משום קנין ולהכי צריך שלא יקפיד עליו דהא נתן בשביל לקנות עבורו רשות כולן או בעה"ב ואם הוא מקפיד עליו היאך יקנה עבורו אבל לרבה דעירוב משום דירה הרי כולן דירתן כאחד וקיי"ל כרבה ודברי הרא"ש צ"ע לענ"ד ודו"ק: דף נ ע"א מאי טעמא דרב כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו ע' תוס' (דף מט ע"ב) ד"ה מאי טעמא דרב שכתבו ושמואל וברייתא דלקמן דתניא כוותיה אית להו דרבה בעלמא והכא בתחומין הקילו כו' ולפ"ז למ"ד תחומין דאורייתא גם שמואל מודה דלא יזוז ממקומו וכטעמיה דרב ויש להקשות מאי מקשה לקמן מברייתא דתניא כוותיה דשמואל עד שתירץ רב תנא הוא ופליג נימא דרב סבר תחומין דאורייתא וכרבי חייא רביה דסבר הכי סוף פ"ק. וכן משמע להדיא בתוס' פרק חלון (דף פ ע"א) ד"ה מעשה בכלתו כו' דרב סבר כר"ח תחומין דאוריי' ואם כן לק"מ על רב דע"כ ברייתא סברא תחומין דרבנן וצ"ע: כיצד מעברין פרק חמישי דף נז ע"א נותנין קרפף לעיר דברי ר"מ וחכ"א לא אמרו קרפף אלא בין שתי עיירות כו' יש פוסקי' כר"מ עי' רא"ש ובהג"מ פכ"ח מהלכו' שבת. וכן מסיק הרמ"א בשו"ע סי' שצח (סעיף ה) שנ"ל להקל משום דהלכה כדברי המיקל בעירובין זהו טעמם וצ"ע דהא ר"מ סבר תחומין דאוריי' וע"כ לדידי' הך דרשא דיליף בגמ' מקיר העיר וחוצ' חן חוצה ואח"כ מדוד דרשא גמורה היא גם לענין תחום הלוים ולענין ערי מקלט בכולהו ס"ל לר"מ דנותנין חוצה תחילה ואח"כ מודדין התחומין ורבנן ע"כ פליגי עליה בעיקר קרא לענין ערי הלוים גופא וסבירא להו דא"צ ליתן חוצה תחילה רק מודדין התחום מעיקר העיר בלא קרפף דאי נימא דלענין ערי הלוים גם רבנן דרשי חן חוצה כו' אמאי מחמרי לענין תחומין דרבנן טפי מדאורייתא אלא ודאי לא ס"ל כלל הך דרשא ומש"ה סברי רבנן לא תקנו רק כעין דאורייתא וכיון דעיקר הפלוגתא בשל תורה קיי"ל כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ואין הפלוגתא בעירוב דנימא הלכה כדברי המיקל וכן הרמב"ם בערי הלוים ובערי מקלט לא הזכיר כלל קרפף וכיון דבעיקר פלוגתתם הו"ל כרבנן היאך נפסוק כאן כר"מ: ועוד דסוגיא דנדרים הנודר מן העיר מותר בתחומה ואסור בעבורה ע"כ כרבנן אתיא דאמרינן התם מנלן דעיבורה דמתא כמתא אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויהי בהיות יהושע ביריחו מאי ביריחו אי ביריחו ממש והא כתיב ויריחו סוגרת ומסוגרת אלא ש"מ בעיבורה ואימא אפי' בתחומה הכתיב בתחומה ומדותם מחוץ לעיר ולר"מ הא גם קרפף קרוי חוצה דאמר תן חוצה כו' ומה הפרש בינו לתחום דקרי חוץ כדאמר בגמרא שם. רק דלר"מ י"ל מטעם אחר אסור בעיבורה משום דבנדרים הלך אחר לשון ב"א. ובלשון ב"א כל שהוא בעבורה של עיר נקרא בתוך העיר וזה מבואר בירושלמי נדרים על הך משנה דלפ"ז אין צריך לדרשא של יריחו שאמרו שם רבי מניא בעי לית הדא פליגא על רבי יוחנן דר"י אמר הלכו בנדרים אחר לשון ב"א לית אורחיה דבר נש מיחמי חבריה בפומא בעי מימר בטבריא חמתיה פי' דהא דמפקינן מקרא דיריחו פליג על דברי רבי יוחנן. דלר"י א"צ לזה דלשון ב"א העומד סמוך לטבריא אומר בטבריא ראיתיו וזה ברור בפי' הירושלמי שם דלא כמו שדחק הפ"מ לפרש שם דקאי אסיפא וע"כ לר"מ טעמיה כדר' יוחנן וטעמא דיריחו אתיא לרבנן ותחומה נקרא חוצה ולא קרפף ודו"ק: כיצד משתתפין פרק שמיני דף עט ע"ב כיצד משתתפין במבוי מניח את החבית כו' ומזכה להן ע"י בנו כו' וע"י אשתו כו' ובגמרא (דף פ) בעי רב נחמן עירובי תבשילין צריך לזכות אמר רב יוסף ומאי תיבעי ליה לא שמיע ליה דאמר רב נחמן בר רב אדא אמר שמואל צריך לזכות הרי"ף פסק להאי מתניתין סתמא דמזכה ע"י אשתו וכן בביצה ריש פ"ב לענין עירובי תבשילין והרא"ש בפ"ב דביצה כתב על דברי הרי"ף ול"נ דאין מזכה ע"י אשתו דהא דאמרי' גבי עירובי חצירות דמזכה ע"י אשתו מוקי לה בשלהי נדרים בשיש לה בית באותו חצר דמגו דזכיא לנפשה זכיא נמי לאחריני אבל אין לה בית באותו חצר לא דיד אשה כיד בעלה ובעירובי תבשילין אין אדם צריך לזכות לאשתו וכיון דאינה צריכה לזכות אין מזכין על ידה מידי דהוה אעירובי חצירות כשאין לה בית וחצר ע"כ. ולכאורה דברי הרא"ש תמוהין דהא הרא"ש בעצמו כתב בסוגיא זו וכ"כ התוספת כאן דמסקנא דנדרים דמוקמא למתני' כשיש לה בית ואז מזכה על ידה מטעם מגו דבעיא לזכות לעצמה אתיא כר' יהוד' ב"ב לעיל (דף עג) שאוסר בנשים שמקבלות פרס ולא מהני להו עירוב בעליהן וצריכות לערב בעצמן ולזכות בעירוב אפי' כשהעירוב בא אצלן אבל לדידן לא קיי"ל הכי אלא כסתמא דמתני' דמשמע מינה דשרי בין בנשי' בין בעבדים כל שמקבלין פרס דהא לא גריע מבנים גדולים האוכלים על שולחן אביהם היינו שמקבלין פרס דלכל מילי כאחר דמו ויש להם זכיה בפני עצמן ואפ"ה תנן התם (דף עב) אבל אם היה עירובן בא אצלם א"צ לערב וכן תלמיד אצל רבו מסיק התם בגמ' אם מקבל פרס א"צ לערב כ"ש אשה ועבד דגרירי טפי בתריה וזה טעם הרי"ף ז"ל שהשמיט ולא הזכיר כלל פלוגתא דר"י בן בתירה ור"י בן בבא משום דפשיטא דכולהו שריא מכ"ש בתלמיד אצל רבו ובתוספתא מפורש בניו ובנותיו נשיו וכלותיו ועבדיו א"צ לערב אם עירוב בא אצלן וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מהל' עירובין דנשים ועבדים מותרים וא"צ לדברי הרא"ש דנקטינן כדברי שניהם להקל אלא דעיקר ההלכה כן ועכ"פ כיון שכן ליכא לאוקמא לדידן סתמא דמתניתין דהכא כשיש לה בית ומטעם מיגו דאפי' יש לה בית לא בעינן לזכות לעצמה כיון שהעירוב של בעלה ומסתמא מונח בביתו העירוב וכמ"ש התוס' והרא"ש ולדידן אין חלוק כלל בין יש לה בית בין אין לה בית אלא דלדידן נראה דלק"מ היאך מזכה ע"י אשתו הא יד אשה כיד בעלה דלא קיי"ל הכי כלל ולא אצטריך בנדרי' לאוקמא הכי אלא לרב שפסק כר"מ יד אשה כיד בעלה אבל אנן קיימא לן כשמואל וכמ"ש בספרי משכנות יעקב חלק יו"ד (סי' נה) דקיי"ל כחכמים אליבא דר"א בפ"ק דקדושין (דף כג) ע"ש בספרי אם כן מתניתין דהכא דקתני מזכה ע"י אשתו אתיא כפשטה בסתמא בין יש לה בית בין אין לה בית עיין היטב בסוגיא דנדרים אלא דעדיין קשה לכאורה לפי זה דלשמואל דיש קנין לאשה בלא בעלה יכול לזכות על ידי אשתו בפשיטות אם כן מאי שנא עבד ואמאי חנן בסיפא ולא על ידי עבדו ושפחתו הכנעני' הא עבד ואשה שוים לענין קנין וכיון דיכול לזכות ע"י אשתו למ"ד יש לה קנין בלא בעלה ה"נ ע"י עבד יהא מותר לזכות. ונראה לענ"ד דבאמת טעמא רבה איכא לחלק בין עבד לאשה דבעבד נהי דיש לו קנין באופן אם התנה הנותן בגופה של מחנה שתהיה לכך וכך וכמ"ש הרמב"ם פג מה' זכיה ומתנה אבל כל זמן שלא התנה כך אין לו קנין לעצמו כלל והאדון קונה אף גוף המתנה אבל באשה אף שקנה הבעל לא קנה אלא לפירות וכמ"ש הרמב"ם שם (הל' יב) וכ"כ בתוס' קידושין (דף כד) מן הירושלמי דפ' מציאת האשה גם כשנותן הבעל עצמו מתנה לאשתו קנתה לגמרי כדאמר פ' חזקת הבתים (דף נא) אבל בעבד זו לא שמענו וכמ"ש התוספת שם תדע דמטעם זה דאשה קונה מתנה מיד בעלה לגמרי לד"ה בעי רבא התם