קהלת יעקב (ברוכין) מ

היינו לענין מלאכות וכמ"ש בתורה כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם אבל הבערה למ"ד ללאו יצאת או תחומין למ"ד מן התורה דנפקא ליה מקרא באפי נפשיה ולא נחשבה מלאכה כדאמרינן בשבת (דף סט) דידע לה בתחומין ואליבא דר"ע לא הוויין בכלל מלאכה לא יעשה בהם ואין בהם ביו"ט איסור מן התורה לפי"ז אין ראיה מסוגיא זו די"ל דמשו"ה לא הוכיח רב ששת ממתניתין דהתם דאיכא לאוקמא ביו"ט ואולי דכוונתם למאי דאמרינן בפרק בכל מערבין (ד' לו) שאני טומאה הואיל ויש לה עיקר מן התורה שבת נמי דאורייתא הוא קסבר רבי יוסי תחומין דרבנן: ולכאורה יש לדקדק על דברי התוספת הנ"ל בפסחים דלפי דבריהם ביו"ט לכ"ע אין איסור תחומין מן התורה כלל אף בי"ב מיל מסוגיא דלקמן (ד' מה ע"ב) דפריך על הברייתא דתניא גשמים שירדו בי"ט הרי הן כרגלי כל אדם ואמאי לקנו שביתה באוקיאנוס לימא דלא כר' אליעזר כו' אמר רבי יצחק הכא בעבים שנתקשרו מעיו"ט עסקינן ודלמא הנך אזלי והני אחרינא נינהו דאית להו סימנא בגווייהו ואי בעית אימא הוה ספק דדבריהם וספק דדבריהם לקולא ופריך ולקני שביתה בעבים תפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה וקשה לכאורה היאך נפשוט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה דלמא ספוקי מספקא ליה גם לתנא אי יש תחומין למעלה מעשרה או אין תחומין כו' וספק דדבריהם להקל וכמו שאמרו בגמרא (ד' מג ע"ב) האי תנא ספוקי מספקא ליה אי יש תחומין כו' אלא ש"מ דבי"ב מיל הוי מן התורה אפי' ביו"ט ועבים גבוהים ג' פרסאות והוי ספיקא דאורייתא ולהכי פריך תפשוט מיניה דאין תחומין למעלה מעשרה ובמס' חגיגה (ד' יז ע"ב) בתוס' ד"ה דכתיב ופנית בבוקר לא כתבו בעצמם דלר"ע תחומין מה"ת אף ביו"ט ועיין בספר טורי אבן וי"ל לדברי התו' דלעולם תחומין ביו"ט דרבנן לכ"ע ואפ"ה פריך שפיר תפשוט מינה כו' דאף אי נימא ספוקי מספקא ליה היה אסור כאן משום דהוי ספק ספקא לחומרא חדא דלמא אחריני נינהו וקנו שביתה באוקיאנוס. ואפילו אי הנך נינהו דלמא יש תחומין למעלה מי' וקאי הקושיא ותפשוט כו' לתירוץ בתרא דואב"א הוי ספק דדבריהם ומוכח לפ"ז דאמרינן ס"ס אף להחמיר בדרבנן ומכ"ש דמוכח כן להסוברים דאף בשבת י"ב מיל דרבנן אבל לפי דעת הרא"ש דבעיא דתחומין למעלה מיו"ד נקטינן לחומרא אף דלא אפשיטא וע"כ ס"ל דלא אמרינן בספק זה ספק דדבריהם להקל וא"כ לא מוכח כלל דהא לא מצי למימר דמספקא ליה לתנא דא"כ לחומרא הוה בעי למיזל אבל כל הפוסקים חלקו על הרא"ש בזה ע' (סימן תד) בדברי הב"י שגם הרמב"ם פסק בפכ"ז שהוא ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה ובאר בתשובה דמפני שהוא ספק מה שיש מן התחומין מן התורה ספקו להחמיר ומה שהוא מדבריהם ספקו להקל וא"כ לשיטתיה מוכח מדבעי בש"ס למפשט מינה דאין תחומין למעלה מעשרה ולא קאמר דספוקי מספקא ליה כו' וכמ"ש ש"מ דאמרינן ס"ס לחומרא אף בדרבנן ואע"פ שהרמב"ם פסק די"ב מיל מדאורייתא מ"מ אין לתרץ אליביה כמ"ש משום דעבים למעלה מג' פרסאות הוי ספקא דאורייתא דהא הה"מ בפכ"ז וב"י בסימן הנ"ל הביאו מתשובת הרמב"ם שכתב להדיא דאין תחומין מה"ת בימים ונהרות ע"ש שהאריך בתשובה שהביא הב"י לבאר מלתא בטעמא וא"כ הדר הוי לענין המים דרבנן ובתחומין דרבנן פסק הרמב"ם להקל למעלה מי' אלא משמע דהטעם משום ס"ס וכמ"ש ועיקר דברי התוס' שכתבו (בדף לב) דהא דקרי רב ששת למעשר פירות של תורה משום דעיקר שם מעשר מה"ת לדברי הרמב"ם ליתא דס"ל מעשר פירות דאוריי' וכמ"ש במקום אחר ראיות לדבריו ואם כן אין קושיא כלל מה שלא דייק רב ששת ממתניתין דעירובין דממעשר פירות נשמע דאפילו בדאורייתא ממש אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו: פרק שלישי דף כט ע"ב אמר רב יוסף תמרים בקב כו' ואמר מנא אמינא לה דתניא אכל גרוגרות כו' א"ל אביי לעולם כו' ופסק הרמב"ם כרב יוסף והקשו עליו דהא אביי דחה ראיתו ונראה ראיה לדעת הרמב"ם מהא דאמרינן בברכות (דף מא ע"ב) זה שני לארץ וזה חמישי לארץ כו' ע"ש אלמא תמרים עדיפי וחשיבי מתאנים ורמונים וכיון דתאנים יבשים היינו גרוגרות סגי בקב כ"ש תמרים וכן ראיה מדאמר ר"נ תפוחים בקב לקמן ובפרט לדברי המפרשים תפוחי יער וכ"ש תמרים ואמרו ריש פרק כיצד מברכין תמרי נמי מיזן זייני כו': דף לא ע"ב השולח עירובו ביד חרש שוטה וקטן או כו' אינו עירוב. ופריך בגמרא וקטן לא והאמר רב הונא קטן גובה את העירוב לא קשיא כאן בעירובי תחומין כאן בעירובי חצירות ופרש"י עירובי תחומין אקנויי שביתה הוא וקטן לא אלים למקני וכתבו התוס' לפירושו משמע דאי הוי אלים למקני הוי מהמנינן ליה והוי עירוב אם כן היכי פריך בסמוך ודלמא לא ממטי ודלמא לא שקיל מיניה הא אינהו מהמני וקושיתם צ"ע דהא חרש ושוטה ודאי לא מהמני אפילו בדרבנן ומקשה שפיר על חרש ושוטה אבל בקטן י"ל הימנוהו רבנן בדרבנן כדהמנוהו לקטן לומר ע"כ תחום שבת. גם מה שנראה מדבריהם דאפי' בפיל וקוף עירובו עירוב בעומד ורואהו צ"ע דבסוגיא זו מבואר דדוקא באומר לאחר לקבלן ולא עביד הקוף שום מעשה קנין רק ההולכה. וא"כ מאי הקשו מגמרא דמעילה לפירש"י דסבר קטן לאו בר קנין הוא מהא דאמרינן התם נתנו על הפיל והוליכו על הקוף והוליכו הרי זה עירוב אלמא אפילו על הקוף כו' ולכאורה פרש"י נכון מאוד ולשיטתיה אזיל בפרק מי שהוציאוהו (דף מט ע"ב) בפלוגתא דעירוב משום קנין או משום דירה ע"ש ובתוס' שם. דף לה ע"א נתגלגל חוץ לתחום נפל עליו גל או נשרף כו' מבעוד יום אינו עירוב משחשכה הרי זה עירוב אם ספק ר' מאיר ור' יהודה אומרים ה"ז חמר גמל ובגמ' ע"ב ורמי דאורייתא אדאורייתא לר"ע דתנן נגע באחד בלילה כו' וכתבו התוספת ד"ה אמר ר' ירמיה וא"ת ומאי קושיא דר"מ אדר"מ דבמתניתין הא דלא אוקמה תרומה אחזקה לאו משום דהשתא היא טמאה אלא משום דאיכא חזקה אחרת כנגדה דמוקמינן לגברא בחזקת שלא עירב ולקמן נמי כו' ואי הוה אמרינן דחזקה שלא עירב לא חשיב לה הש"ס חזקה אתי שפיר מיהו רש"י פירש לקמן העמד כו' ואיכא נמי חזקה לחומרא דהעמד אדם על תחום ביתו ואימא לא עירב ע"כ. ונראה לי לתרץ דכאן אליבא דר"מ ליכא חזקת תחום ביתו כלל דר"מ אמר לקמן (דף נב) כל שהוא יכול לערב ולא עירב ה"ז חמר גמל ובגמרא הא תנינא כו' ומסקינן דאשמעינן דאפי' ודאי לא עירב ה"ז חמר גמל כיון דגלי דעתיה דעקר מתחום ביתו אין לו עוד תחום ביתו ולהכי פריך כאן שפי' דהא ליכ' כלל חזק' תחום ביתו ועל כל פנים חזק' זו לא תעמוד נגד חזקת התרומה שעומדת בחזקת טהורה אבל לר' יוסי כתב רש"י שפיר שיש חזקת תחום ביתו ודו"ק: דף לז ע"א וסבר רבי יוסי אין ברירה והתנן ר' יוסי אומר שתי נשים שלקחו את קיניהם בעירוב או שנתנו לכהן קיניהם איזה שירצה כהן כו'. אמר רבה התם כשהתנו פרש"י שהתנו הנשים שכל מי שיקריב הכהן לשמה יהא שלה והקשו התוס' דהיינו ברירה גמורה כו' ונראה לי לתרץ דברירה לא שייך רק היכא דצריך לומר הוברר הדבר למפרע אבל כאן לקחו הקינים סתם ולא קבעו שם חטאת ועולה עד עשיית כהן ואז חל קריאת שם וקביעת בעלים שכל שלא קראו עליהם שם אין שם בעלים חל עליהן כלל כיון שהתנו מתחלה שלא יוקבע עליהן שם בעלים עד עשיית כהן ודו"ק: ע"ב אמר ליה רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפי' בדרבנן לית ליה ברירה דתניא אמר לחמשה הריני מערב כו' אשתיק ולא אמר ליה ולא מידי ולימא ליה תנא דבי איו הוא פי' דתנא איו אליבא דר' יהודה אין אדם מתנה על שני דברים כאחד אלא אם בא חכם כו' ומשני לא שמיע ליה. קשה