קהלת יעקב (ברוכין) לט

שהחמירו עליו למסור כיסו לאין יהודי אם אפשר כי היכי דלא ליתי לטלטולי ארבע אמות אבל קודם גזירת י"ח דבר היה פשוט להיתר לטלטל פחות פחות מארבע אמות רק כאן משום טעמא דאין אדם מעמיד כו' גזרו שלא לטלטל אלא התירו ליתן לאינו יהודי ולא גזרו לגמרי בכיסו טלטול פחות פחות מד' אמות שמותר בכל מקום אלא משום שנתנו לו תקנה אחרת אבל כשאין לו תקנ' אחרת מטלטל פחות כו' וממילא במציאה דלא שייך טעמא דבהול על ממונו ולא שרי ליתן לאין יהודי לא היה בה גזירת י"ח דבר כלל אלא נשאר על עיקר הדין ושרי לטלטל פחות פחות מד' אמות דכי היכי דלא שרי ליתן לאין יהודי משום דלא בהול כ"כ לא גזרו ג"כ דלא שייך הטעם שאמר ר' יצחק דלא רצו לגלותה כלל בכיסו משום דלמא אתי לאתויי ארבע אמות ברה"ר וזה ברור: וכן משמע להדיא במס' עבודת כוכבים (ד' ע) בהא דאיסור גיורא דא"ל לרבא כי הוינא בגיותן אמרי' יהודאי לא מנטרי שבתא דאי מנטרי שבתא כמה כיסי קמשתכחי בשוקא ולא ידענא דס"ל כר' יצחק המוצא כיס בשבת מוליכו פחות פחות מד' אמות ונראה ודאי דקאי על מציאה וגרסינן המוצא ולא המוציא דאי מיירי בסתם מי שהחשיך הוה ליה למימר ולא ידענא דמי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לאינו יהודי או מניחו על החמור ואמאי לא ידע תקנה המפורשת ומעשים בכל יום אבל אי קאי על מציאה ניחא דליכא תקנתא אחריתא רק הא דפחות מד' אמות ואמרינן בפ' מי שהחשיך ולא רצו חכמים לגלותה כמו שהתירו ליתן לאינו יהודי ולכן לא ידעו מזה התקנה. והא דאמר כמה כיסי קמשתכחי בשוקא הכוונה כיסים מאבידות שאובדים ברחובות ישראל ואינם נמצאים עוד ומסתמא ישראל מנאו ונטלו אף בשבת ודו"ק: סליק מסכת שבת פ"א מא תוי"ט ד"ה פשט העני את ידו לפנים כו' ומ"ש דמצוה הבאה בעבירה חייבין עליה ואפילו לר' יהושע כו' דלא נתנה שבת לדחות אצל מצות צדקה כלל משא"כ במילה ולולב שניתן לדחות וה"נ מסקינן כו': נ"ב צ"ע דבלולב לא ניתן לדחות כלל אף ביום ראשון רק טלטול שהוא שבות בעלמא אבל לא הוצאה דלא קי"ל כר"א דלולב דוחה שבת וא"כ מצות לולב שוה להך דצדקה ונראה דמצות צדקה לא נהגה כלל בשבח דכתיב והכינו את אשר יביאו וגם א"א משום איסור הוצאה ואינו טרוד כלל משא"כ לולב הרי הוא טרוד לקיים המצוה בביתו ומתוך זה שכח והוציאו הוא נקרא טועה בדבר מצוה ודו"ק: מסכת עירובין מבוי פרק ראשון דף ז דאמר רב ירמיה בר אבא אמר רב מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה חצר כנגדו חצר מותרת כו' ולקמן (דף ח) מפרש בגמ' דאשמעינן חצר מותרת אע"ג דבקעי רבים כו' משמע מכאן דדוקא בכה"ג דליכא בקיעה גמורה שהרי עתה נפרצה החצר ומסתמא יש לבני המבוי דרך אחרת לרה"ר שהיו עוברין בו תמיד בהכי הוא דשרי רב. אבל ברה"ר גמורה אף שמוקף מחיצות כמו החצר ואין בו פתחים רק כעשר אפ"ה אסור לטלטל דאתי רבים ומבטלי מחיצתא אף שיש מחיצות שתים סתומות ואף בשתים האחרים יש פתחים וגפופים גדולים מכאן ומכאן אפ"ה אסור ועיין חיבורי משכנות יעקב (סי' קט) הארכתי בדין זה: דף לט ע"א אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן מבוי שרצפו בלחיים פחות פחות מד' באנו למחלוקת רשב"ג ורבנן דלרשב"ג דאמר לבוד משתמש עד חודו הפנימי של לחי הפנימי משמע מכאן דאמרינן לבוד אפילו להחמיר ומצאתי למג"א (סי' תקב ס"ק ט) שרמז בזה ונ"מ בזה לדינא: דף יא ע"ב אמר ר"ל משום ר' ינאי צורת הפתח צריכה היכר ציר לכאורה נראה דהא דרביה אבל ליה לא ס"ל הכי דלעיל אמר ר"ל כדרך שהתירו לו לענין כלאים כך התירו לו לענין שבת ובכלאים ודאי לא בעי היכר ציר דהא מתח זמורה מאילן לאילן התירו לו לענין כלאים ואולי זהו טעם הרי"ף והרמב"ם שהשמיטוהו כיון דריש לקיש גופיה לא ס"ל הכי וכן ר"י לא פליג רק במן הצד אבל ע"ג שרי ולדברי הירושלמי גם בזה יש חילוק בין עשר ליותר מעשר כמו שבארתי בחיבורי משכנות יעקב סימן קט): דף טו ע"א ת"ש דרב הוה יתיב כו' מי סמכינן עליה מאתמול טעמא דלא סמכינן הא סמכינן הוה לחי אלמא דלחי העומד מאליו הוה לחי לכאורה קשה כיון דאמרינן לעיל כי פליגי בלחי אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה ורבא לטעמיה דאמר לחי משום היכר וכיון דבהכי תליא פלוגתייהו הרי פלוגתא מפורשת בזה לעיל (ד' יב) דרב יהודה ורבה סברי בהדי' משום מחיצה ומסתמא רב יהודה מרב רביה קבלה ועוד הא איתא התם דאפילו למ"ד לחי משום מחיצה סובר קורה משום היכר ורב משמע דסובר דאפילו קורה משום מחיצה דיליף בריש מכלתין מפתחו של היכל ולמ"ד קורה משום היכר אמרינן (בדף ג) דלא צריך ילפותא רק הטעם דלמעלה מכ' לא הוי היכר וכיון דסובר רב דאפילו קורה משום מחיצה כ"ש לחי ומאי ראיה מרב וצ"ע: דף יז ע"ב תני ר' חייא לוקין על עירובי תחומין דבר תורה כו' עיין רא"ש שמביא דברי הירושלמי דמי"ב מיל ולמעלה לוקה עליהן דאורייתא לד"ה ע"ש שהאריך בדין זה ובהג"א כ' דבפרק בכל מערבין חשבינן לה אין לה עיקר מן התורה והנה בפרק בכל מערבין בסוגיא דחזקה שליח עושה שליחותו שם מוכח דחשיב לתחומין אין לה עיקר מן התורה אמר רב ששת מנא אמינא לה דאפילו בשל תורה חזקה שליח עושה שליחותו דתניא האומר לחברו צא ולקט לי תאנים מתאנתי כו' וכתבו התוס' אע"ג דמעשר פירות מדרבנן כיון דעיקר שם מעשר מה"ת חשיב לה כשל תורה וע"כ טעמא דמתניתין דהתם דואם אמר לאחר לקבלו הרי זה עירוב. הוא נמי משום דחזקה שלית עושה שליחותו ואם איתא דתחומין חשיב יש לו עיקר מה"ת היה יכול לדייק ממתניתין גופא כמו שמדייק מברייתא דמעשר פירות אלא על כרחך דלא חשיב לתחומין יש לה עיקר מה"ת כלל אלא דלפי מ"ש התוס' בפסחים (דף ה ע"ב) ד"ה לחלק יצאת בשם ריב"א דלמ"ד הבערה ללאו יצאת לא הי' אסור ביו"ט כיין דאין שם מלאכ' עליו לפ"ז נשמע לענין תחומין ג"כ דאפילו למ"ד תחומין מה"ת היינו דוקא בשבת אבל לא ביו"ט דתחומין נמי לא הויין בכלל מלאכות ונפקא מקרא דאל יצא גו' וצ"ל לדבריהם דאע"ג דאין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד