קהלת יעקב (ברוכין) לח

כ"ז שלא שהו ל' יום ספיקא הוי מדאורייתא אלא כל ששהה ל' יום אינו נפל אפי' נולד לשמונה ודאי: ונראה דהרמב"ם דייק להא דכל שיצא הולד חי לאויר העולם אפי' שעה אחת ומת פטורה מן החליצה מה"ת ואפילו בן שמונה מקרא דכתיב ובן אין לו הא יש לו בן אפי' בן יום אחד הוא נקרא בן ולרשב"ג הא כל ולד הוא ספק בן שמונה ודייק לה מקרא דופדויו גו' ואפי' לקולא ס"ל לרשב"ג הכי וע"כ מדאורייתא הוא ואם כן איך פוטר בן יום אחד דלמא נפל הוא וע"כ כדעת הרמב"ם (וכן בנחלות כתב כן). ובפרט למ"ד דפלוגתייהו בפיהק ומת הא כ"ז שהוא בחיים ודאי ולד הוא וא"כ בודאי מותרת להנשא תיכף שנולד ואי נימא כשמת אח"כ איגלאי מלתא דנפל הוה ואם כן תצא מבעלה ותזקק ליבום והתורה אמרה דרכיה דרכי נועם וכדדייקינן בס"פ יש מותרות בזה דלענין יבום מתים כחיים עיי"ש. אלא ודאי דאף שימות אח"כ מחולי היא פטורה ומותרת מה"ת וא"כ ה"ה למ"ד דפליגי בנפל מן הגג כו' וקראי בודאי לא שייך לאוקמי בדידעינן שכלו חדשיו כו' ואמרו בגמרא ולד אינו פוטר עד שיצא לאויר העולם משמע מיד שיצא לאויר העולם ועיין ר"פ כיצד בתוס' ד"ה אשת אחיו שלא היה בעולמו היכא כתיבא והקשו תיפוק ליה מדכתיב דרכיה דרכי נועם כו' ואר"י דאיצטריך להיכא דחמותה של יבמה מעוברת דהוה שפיר דרכי נועם ותמתין כו'. ותימה לי דדבריהם מפורשים בירושלמי שם בריש הפרק יחדיו פרט לאשת אחיו שלא היה בעולמו דלא כן מה אנן אמרין כו' אלא כן אנן קיימין כשמת והניח את אשתו מעוברת כו' ע"ש: דף קלו ע"ב רבי יהודה מתיר באנדרוגינוס אמר רבי שיזבא אמר רב חסדא לא לכל אמר רבי יהודה אנדרוגינוס זכר הוא שאם אתה אומר כן בערכין יערך ומנ"ל דלא מיערך דתניא הזכר כו' וסתם ספרא ר"י. תימא גדולה למה ליה לדייק מסתם סיפרא הא ברייתא מפורשת היא בערכין (דף ה ע"ב) גבי בני ישראל מעריכין כו' אמר ר' יהודא וכי מאחר שמקרא אחד מרבה ומקרא אחד ממעט מפני מה אני אומר עובד כוכבים מעריך ולא נערך מפני שריבה הכתוב במעריכין יותר מנערכין שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכין אבל לא נערכין והא אמר ר' יהודה בפירוש שאין אנדרוגינוס נערך וצ"ע: פרק נוטל דף קמא ע"ב אמר רבא תינוק חי וכיס תלוי לו בצוארו חייב על הכיס תינוק מת וכיס תלוי לו על צוארו פטור ופרש"י ותוספת דלהכי פטור אף על הכיס דאגב מרריה מבטיל ליה לגבי תינוק ולא חשיב ליה ההיא שעתא ולענ"ד צ"ע כיון שהוא דבר חשוב וכי מבטל ליה מאי הוי וכי משום מרריה בטל הוא מחשיבותיה כיון שהוא חשוב לכל העולם וכשר להצניע וגם לו הוא חשוב תמיד היאך יבטל ההיא שעתא וגם כיון שא"צ לתינוק למה יהא בטל לגביה השתא תינוק חי שצריך הוא להשתעשע לא בטיל לגביה כ"ש מת ומ"ש עוד התוס' משום דלא הוי כדרך המוציאין ג"כ צ"ע ולולא דבריהם י"ל בפשיטות דכיס הזה התלוי בצואר תינוק המת שהוציאו לקוברו דבהכי איירי דהא מש"ה יפטור על התינוק לר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא. ואם כן הכיס אסו' בהנאה כדאיתא בהדיא בסנהדרין (דף מח) היו אביו ואמו מזרקין בו כלים מצוה על האחרים להצילן בד"א שלא נגעו במטה אבל נגעו במטה אסורין תרגמא עולה במטה הנקברת עמו דמחלפא בתכריכי המת וכ"ש הכיס הזה שהיה על צואר התינוק בחייו ולא הסירו ממנו והוציאו לקוברו והכיס עליו דבטל לגביה ונאסר בהנאה משום הך גופא ועגמת נפש וכן מבואר ביבמות גבי איצטלא דפרסוה אמתנא וקניא מיתנא ואסור בהנאה ואפילו לפי שעה ואם כן גם הוצאת הכיס הוי מלאכה שאין צריך לגופה דמה צריך לכיס שהוא אסור בהנאה ומסתמא דינו בקבורה כמו תכריכי המת ודינו כמו המת לכל דבריו ופטור עליו כמו על המת לר"ש. וזה לענ"ד ברור ואמת. ומכאן ראיה לדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שכתבו טעמא דאסור כלים שזרקו על המת שלא יתחלפו בתכריכין והקשה הל"מ דלא אמרו בגמרא תרגמא עולא במטה הנקברת דמיחלפא כו' אלא לאביי ע"ש בסנהדרין ואין זה קושיא ומכאן ראיה דטעמא דמיחלפא קיימא גם אליבא דרבא ודו"ק: ריש פרק חבית בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן אם יצאו מעצמן כו' סובר רבי יוחנן דפליגי בכל פירות אפילו דקיימי לאוכלין ורבנן סברי אם יצאו מעצמן אסורים נראה דר' יוחנן לטעמיה דאמר בביצה טעמא דביצה שנולדה ביום טוב משום משקין שזבו ולא מפליג בשום משקין ואפי' בביצה דלאו משקה היא כלל משום דמיכסי וכולה חדא גזירה היא עיין במה שכתבתי במסכת ביצה והארכתי שמה יותר מעט: פרק שואל דף קג ע"ב אבל מחשיך הוא ומביא פירות ואף על גב דלא אבדיל כו' פרש"י דמקשה מסיפא מקוצץ מן המחובר ולא פי' דמקשה מאיסור הבאה בידו דרך רשות הרבים דהוי מלאכה ג"כ נראה דסובר דדוקא מלאכה גמורה שיש בה טורח אסור קודם הבדלה אבל לא הוצאה מרשות לרשות שאין בה טורח. ודייק לה מלשון אסור לעשות חפציו כו' ולא אמר סתם לעשות מלאכתו וכן משמע מלשון הגמרא שם ועבדינן צורכין כו' וכן משמע בפרק המפקיד (דף מב) גבי כספים אין להם שמירה אלא בקרקע אמרי' ואי צורבא מרבנן הוא סבר דלמא מבעי ליה זוזי לאבדלתא ע"ש ואם איתא דכל מלאכה אסורה קודם הבדלה אפי' הוצאה איך יוציא המעות מביתו וזה כדעת היש אומרים שהביא הרמ"א ז"ל (ססי' רצ"ט) ודו"ק: פרק מי שהחשיך מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לאין יהודי כו' ובגמרא מ"ט שרו ליה רבנן למיתב כיסו לאין יהודי קים להו לרבנן דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו ואי כו' ואמר רבא דוקא כיסו אבל מציאה לא והרמב"ם פ"ו מה' שבת (ה"ו) כתב בדין זה דמי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו כו' בד"א כיסו אבל מציאה לא יתן כו' חלא מוליכה פחות פחות מד' אמות ע"כ. והקשו עליו כל המפרשים דהא חזינן דהולכה פחות פחות מארבע אמות חמירא טובא מליתן כו' דהא הכא תנן במתניתין מי שהחשיך כו' נותן כו' ואם אין עמו כו' מניחו על החמור ואם אין עמו חמור נותנו לחרש שוטה וקטן כדמשמע בגמרא ואם אין עמו חרש שוטה וקטן מוליכה פחות פחות מארבע אמות כמ"ש הרמב"ם פ"ב וכדאמרינן בגמרא אמר רבי יצחק עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה מאי היא מוליכה פחות פחות מארבע אמות ואמאי לא רצו לגלותה כו' דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברשות הרבים אלמא להדיא דלא התירו להוליך פחות פחות מארבע אמות אא"כ אין לו שום עצה אחרת מהנך קמאי וכיון דאמר רבא על מתניתין דנותן כו' הוא היתר הראשון דמציאה לא. פשיטא שאסור להוליך פחות פחות מד' אמות ועיין במגיד ובכ"מ שכתבו ליישב דבריו אלא שאין דבריו מוכרחין ולענ"ד נראה דדברי הרמב"ם מוכרחין מסוגית הש"ס כד דייקת שפיר תראה חידוש דכאן קרי לזה היתר ופריך מ"ט שרו ליה למיתב כיסו לאינו יהודי ובפ"ק (דף יז ב) בסוגיא די"ח דבר קרי לה גזירה וקאמר התם אף מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו כו' בו ביום גזרו. ומאי גזירה היא זו אם מקודם היה אסור ורבנן שרו ליה משום שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אלא ודאי דהיתר וגזירה יחד היה כאן דאמירה לאינו יהודי שבות ואסרוה רבנן בכל מקום וכאן התירו לו. וטלטול פחות פחות מד' אמות מותר בכל מקום ואין אסור מדרבנן וכאן משום דאין אדם מעמיד כו' גזרו דלמא אם יטלטל' לא יעמיד עצמו על ממונו ואתי לאתויי ברה"ר ד' אמות וזה שפרש"י (בד' י"ז) נותן כיסו כו' גזרו ולא יטלטלנו פחות פחות מד' אמות ורצונו למ"ש דאף דנותן כיסו גופיה היתר הוא שהתירו לו שבות קרי לה גזירה שאסור לו לטלטל כו' וחומר הוא