קהלת יעקב (ברוכין) לז

מחזקינן ליה בספק נפל אלא כשלא נודע לנו שהוכר קודם ששה חדשים א"כ לק"מ מהא דרוב וולדות בני קיימא נינהו אין הכי נמי אבל רובן נכרים לשליש ימיהם ולא משוינן להאי ספק נפל אלא כשלא נודע שהוכר עוברה קודם ששה חדשים ללידתו וזה נכון: הדרך הב' נלע"ד לשיטת הרמב"ם שיצא עוד לידון בדבר חדש ופסק בפ"א מהלכות יבום מי שמת והניח אשתו מעוברת אם הפילה אחרי מותו תתייבם. ואם ילדה ויצא הולד חי לאויר העולם אפי' מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה מן החליצה ומן היבום אבל מד"ס כו' וכן בפ"א מהלכות נחלות כתב אפי' היה קטן בן יומו ולא כלו לו חדשיו הואיל וחי אחר אמו שעה אחת ומת ה"ז נוחל ומנחיל הנחלה ליורשיו ממשפחת אביו ע"כ. הרי שפסק דאין חילוק דאפי' לא כלו לו חדשיו כיון שחי שעה אחת פוטר מן היבום מ"הת ונוחל ומנחיל כיון שחי שעה אחת והאחרונים רובם ככולם חלקו עליו ע' בדבריהם גם בספר קצות החשן נתעצם להביא ראיה לדעת הרמב"ם ושכן דעת התוספת דנפל בר ירושה הוא ולא עמד בעזרו לבסוף מפני הקושיא שהקשה לדעתו מפרק אלו נערות (דף לט) דבעי רבא יש בגר בקבר או אין בגר בקבר יש בגר בקבר ודבנה הוי או דלמא אין בגר בקבר ודאביה הוי כו' וכי תימא דאיעברה כשהיא נערה ואולידה כשהיא נערה ובשיתא ירחי מי קא ילדה כו' ואם איתא דנפל בר ירושה הוא ונוחל ומנחיל שפיר מצי למימר דבנה הוי ואיעברה ואולידה כשהיא נערה ונולד לחמשה חדשים ויותר וחי אחר אמו כמה ימים ואם יש בגר בקבר דבנה הוי להנחיל למשפחת אביה וכתב דצריך נגר דליפרקיניה. ולענ"ד דס"ל להרמב"ם דלרשב"ג דאמר כל ששהא למ"ד יום באדם אינו נפל קאי ודאי אפי' על בן ח' ודאי וכמ"ש לעיל ולא מטעם דכיון ששהא למ"ד יום בן קיימא ותלינן דהוא נגמר לשבעה ואשתהויי אשתהי כמו שאמר רבי ביבמות (דף פ) לענין אם נגמרו שערו וצפרניו דס"ל ג"כ דמחזקינן אותו כבן קיימא אף שנולד לח' דאשתהויי אשתהי אבל רשב"ג לא מטעם זה קאמר דברייתות דרבי ורשב"ג דמייתי התם ביבמות זו אחר זו מתניין בתוספתא דשבת. והנה התיק קאמר איזהו בן שמונה כל שלא כלו לו חדשיו והיינו שבעל ופירש כל שמונה חדשים ואז יש לו דין בן ח' ולא מהני ליה אף אם נגמרו שערו וצפרניו דלא ס"ל אשתהויי אשתהי רבי אומר סימנים מוכיחים עליו שערו וצפרניו שלא גמרו ואז יש לו דין בן שמונה ולא מהני לי' אף אם שהה ל' יום טעמא דלא גמרו הא גמרו אמרי' האי בר שבעה הוא ואשתהויי אשתהי ואפ"ה דסבר רבי דאמרינן אשתהויי אשתהי מ"מ אם לא גמרו שערו וצפרניו לא מהני ליה אף אם שהה למ"ד יום ולא יצא מחזקת נפל שלו דכיון דלא נגמרו סימניו אין עוד סברא לומר דבן שבעה הוא אלא דאשתהויי אשתהי עוד דמכ"ש שהיו שערו וצפרניו נגמרים אי הוי בן ז' דהא כבר נשתהה חודש יותר מכדי צרכו. א"ו מדלא נגמרו סימניו ודאי יולדת לתשעה בעית אמו למהוי אלא דהקדים חודש אחד לצאת ומש"ה לא נגמרו שערו וצפרניו עדיין וכיון שודאי מבני תשעה הולד הזה אלא שהקדים חודש אחד מאי מהני אם שהה ל' יום אלא כדר' אבוה דאמר התם דאין עושין כו' ורשב"ג פליג עליו וס"ל עוד דכל ששהא למ"ד יום באדם אינו נפל אף אם לא נגמרו סימניו דודאי הקדים לצאת ולא איחר ויצירתו מתחלה היה שיולד לתשעה מ"מ כיון ששהה למ"ד יום אינו נפל עוד וחשיב בן קיימא אחרי ששהה בחיים למ"ד יום שהי' ראוי לשהות עוד ולהגמר בבטן אמו אותו הגמר והתיקון נשלם בולד אחרי צאתו לעולם ומועיל לו למ"ד יום שחי שיוצא מחזקת נפל ונעשה בן קיימא. ויליף זה רשב"ג מקרא דופדויו מבן חודש תפדה שנתנה תורה גבול וזמן לנפלים שיצאו מספק נפלים אחרי שישהו בחיים חודש שלם לא שנא נולד לתשעה לא שנא נולד לשמונה אינו נפדה עד שיהיה בן חודש ואז כבר יצא מחזקת נפל ואפי' לא נודע שכלו לו חדשיו ואפי' בן שמונה ודאי וע"כ מטעם דאחר צאתו לעולם נגמר לו חודש התשיעי שהיה ראוי להיו' בבטן אמו [למעיין שם בסוגיא דיבמות (דף פ) יובן היטב] ומדברי הרמב"ם פרק א' מהל' מילה למדתי זאת דמשמע התם להדיא למעיין בדבריו כמ"ש שכתב שם וז"ל מי שנולד בחודש השמיני אם היה שלם בשערו וצפרניו ה"ז ולד שלם ובן שבעה הוא אלא שנשתהא ומותר לטלטלו בשבת ואינו כאבן ומלין אותו בשבת אבל אם נולד ושערו לקוי ואין צפרניו שלמים כברייתן ה"ז בן שמונה ודאי שלא היה ראוי להולד אלא בן ט' ויצא קודם שנגמר ולפיכך הוא חשוב כאבן ואין מטלטלין אותו בשב' ואעפ"כ אם שהה למ"ד יום הרי הוא ולד של קיימא והרי הוא כשאר הנולדין לכל דבר שכל ששהה למ"ד יום באדם אינו נפל ע"כ הרי להדיא דבחלוקה הראשונה דנגמר שערו וצפרניו שפתיו ברור מללו הטעם שהוא בן שבעה אלא שנשתהה. אבל בחלוקה שניה דלא נגמרו סימניו אלא ששהה למ"ד יום סתם וכתב אעפ"כ כו' ה"ה ולד של קימא. משמע דקאי אדלקמיה דאע"פ שהוא בן שמונה ודאי שלא היה ראוי להוולד אלא בתשע' ויצא קודם שיגמור מ"מ הוא ולד של קימא שכל ששהה למ"ד יום באדם אינו נפל והיינו ע"כ מטעם שכתבתי ועוד דאם איתא דמשו"ה לרשב"ג אף בלא נגמרו סימניו אם שהה למ"ד יום אינו נפל דע"כ כיון שחי ל' יום אשתהויי אשתהי ופליג בזה על רבי שאמר איזהו בן שמונה כו' סימניו מוכיחין עליו שערו וצפרניו שלא גמרו ואז הוא ודאי בן שמונה שיצא קודם שנגמר דאם איתא שהוא בן שבעה אלא שנשתהה ודאי שהיו שערו וצפרניו שלמים ולדידיה לא יצא מחזקת נפל אף אם שהה ל' יום דמ"מ אין סברא כלל לומר שנשתהה אלא הוא ודאי בן ח' מדלא נגמרו סמניו ורשב"ג סבר דאף שלא נגמרו שערו וצפרניו אם שהה ל' יום אגלאי מלתא למפרע שהיה בן שבעה ונשתהה וכיון דקיי"ל כרשב"ג דכל ששהה כו' א"כ למה כתב הרמב"ם אבל בנולד שערו לקוי ואין צפרניו שלמים כברייתן הרי זה בן ח' ודאי שלא היה ראוי להוולד אלא בט' ויצא קודם שנגמר מי הכריחו לזה לשווייה לקרותו בן ח' ודאי כו' כיון שאם ישתהה לשלשים יום יצא מודאי זה ויתברר הפכו ולא עוד שלא הוציא אותו מודאי זה אף בשהה ל' יום אלא שכתב ואעפ"כ אם שהה כו' הרי הוא ולד של קיימא משמע להדיא שאע"פ שבאמת כן הוא שהוא ודאי בן ח' והיינו כרבי דגם רשב"ג מודה לדבריו שאם לא נגמרו סימניו ודאי אינו בן ז' שנשתהה אלא דמ"מ יצא מחזקת נפל והוא כשאר הנולדים שהועיל לו החודש ששהה באויר העולם לגמרי כאלו היה בבטן אמו ואין עליו עוד ספק נפל כיון שחי למ"ד יום הוא בן קיימא ודאי: ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם בפ"א מהל' יבום דאם יצא הולד חי לאויר העולם אפי' מת בשעה שנולד הרי אמו פטורה כו' ומשמע אפי' שנולד לח' וכמו שפי' דבריו כל הפוסקים והיינו מטעם כיון שאף נולד לח' יוכל להתקיים בעולם פוטר את אמו דקרינן בו ובן אין לו עיין עליו דהא חזינן דלענין יבום אף תינוק בן יומו פוטר מה"ת וכמ"ש בספרי משכנות יעקב שם ממשנה דנדה וסוגיא דשם וכן משמע בר"פ החולץ (דף לו) שאמרו שם בגמרא וברייתא כמה פעמים אין הולד פוטר את אמו עד שיצא לאויר העולם משמע בפשיטות שכיון שיצא לאויר העולם פוטר מיד מדאורייתא וכן לענין נחלות חשיב שם במשנה דנדה תינוק בן יומו נוחל ומנחיל וכל זה מטעם שראוי להתקיים ומש"ה אין חילוק אף ודאי נולד לח' פוטר מן היבום ונוחל ומנחיל וכן לאינך דחשיב התם במשנה דנדה והכל מפני שראוי להתקיים בעולם וכמ"ש ולק"מ מסוגיא דאלו נערות דיש בגר בקבר שהקש' בקצה"ח דהא אין טעם הרמב"ם דנפל בר ירושה הוא אם חי שעה אחת דבאמת נפל גמור לאו בר ירושה הוא אלא בולד שראוי להתקיים כגון בן ח' שעליו אמר רשב"ג כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל משום דבן קיימא הוא אחר שנשתהה ל' יום באויר העולם וממילא לטעם זה לענין יבום ואינך שארי מיד כשיצא לאויר העולם חי שעה אחת חשיב בן מפני שראוי להתקיים בעולם וכבר יצא לאויר העולם אבל בחמשה או בששה חדשים לא מצינו שיהא ראוי להתקיים בעולם אם כן מקשה שפיר הגמרא התם אי דאיעברא כשהיא נערה ואולידה כשהיא נערה בשיתא ירחי מי קא ילדה ואף אם ילדה וחי רגע אחת אינו כלום ואינו נוחל ומנחיל דהא אינו ראוי להתקיים: ועפ"ז יש לתרץ גם קושית התוספת שהקשו דהא חזינן דרוב ולדות בני קיימא נינהו דלעולם בשעה שנולד הוי ספק נפל מה"ת דיש להסתפק בו ג"כ אולי הוא בן שמונה והא דחזינן בעולם דרוב ולדות בני קיימא היינו מחמת שגם אותן שנולדים לשמונה