קהלת יעקב (ברוכין) לה

בעינן. משמע להדיא מכאן דשיעור גרוגרות הוי יותר מכזית וכ"כ המ"א (פי' תפ"ו) בתחילה אך מ"ש אח"כ דהכא איירי בכזית קטן ואנן בינוני בעינן ע"ש. קשה לי דאי אפשר לומר כן דהא מייתי לקמן מיוצא דאעפ"י שלענין יוצא מחייב בכזית לענין שבת אינו חייב עליו עד דהוי כגרוגרת. גם כתבו בתוס' ד"ה כגון דנקט דווקא כזית תרומה באבעייתו דאיכא איסור לאוכלה בטומאה אבל פחות מכזית או כזית חולין לא שייך לומר מיגו כו' ולכל השיעורים בעינן זית אגורי דוקא שהוא בינוני. וה"ה לענין אכילת תרומ' טמאה ויוצא לא חייב בזית קטן וכן במשנה לקמן (דף צג ב) וכן כזית מן המת וכזית מן הנבלה וכעדש' כו' דהתם טעמ' מפני שמצילין עצמן מן הטומאה בכל אלו כזית דווקא בעינן ואי אפשר לומר דכל אלו מיירי בכזית קטן. ואפ"ה הוי רבותא דחייב אלמא דשיעור גרוגרות גדול מכזית ולפ"ז דברי האומרים דכזית חצי ביצה צ"ע דהא גרוגרות שליש ביצה כדאמרינן בעירובין (דף פ"ב) והנכון כמ"ש הגר"א ז"ל דביצה יש בה ג' זיתים ושליש. וא"כ הוא פחות מכגרוגרת: פרק שמונה עשר דף קכ"ו ע"ב ת"ר הדן את חבירו לכף זכות כו' ומעשה באדם אחד שירד מגליל העליון ונשכר אצל בעה"ב אחד בדרום שלש שנים ערב יוה"כ א"ל תן לי שכרי כו' עד והלך בפחי נפש כו' א"ל העבודה כך היה הדרתי כל נכסי בשביל הורקנוס בני שלא עסק בתורה וכשבאתי אצל חברי בדרום התירו לי כל נדרי ואתה כשם שדנתני לזכות כו' ולכאורה לר"א דאמר במס' ערכין (דף כח) מחרים אדם מצאנו ואם החרים את כולם אינם מוחרמין לא הוה צריך כאן התרה כלל דהא אין הקדש חל ע"ז כלל וסתם חרמים הוא לבדק הבית כדאיתא שם דאמר רב הלכה כריב"ב שאמר כך ואי נימא דכל נכסיו לאו דווקא והוה שם שיעור היה לו לפרוע שכר פעולה ולא לעבור בבל תלין. והורקנוס הוא אביו של ר"א סתם השנוי בכל מקום ואולי לר"א מהאי טעמא התירו לו דהא לר"א מוקמינן שם (דף כג) דסבר אין שאלה בהקדש ואיך התירו לו אלא דלדידיה בלא שאלה מותר דאין הקדשו הקדש ובלא"ה הך עובדא צ"ע למ"ד שעבודא דאורייתא מפני מה השיב אל השכיר אין לי כלום והלך בפחי נפש היה לו לומר שיגבה מהקדש דמלוה ע"פ מלקוחות לא גביא משום פסידא דלקוחות אבל בהקדש לא שייך ועוד דהא אמרו בערכין שם במשנה מוסיף דינר ופודה נכסים דהקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל וכדשמואל ע"ש. ומשמע ודאי דעדיין היו נכסיו אצלו. מדשאל אח"כ על הקדשו ודוחק לומר דס"ל שעבודא לאו דאוריי' ולא ס"ל דשמואל: פרק תשעה עשר דף קלא ע"ב ולכתוב רחמנא בסוכה וליתי הנך ולגמרי מיניה פי' דלכתוב רחמנא בסוכה בהדיא דמכשירין דחו שבת וליתי כולהו מיניה וקשה לפי מאי דמוקמינן הברייתא ר"פ לולב וערבה דתניא ביום אפי' בשבת. פי' ביום ראשון למכשירי לולב ואליבא דר"א ע"ש דאפי' לר"א אין לולב דוחה אלא יום ראשון בלבד ואי הוי ילפינן מסוכה הוי ילפינן לכל שבעה דומיא דסוכה וי"ל דלר"א גם בסוכה לא דחיא אלא ביום ראשון דתניא סוכה (דף כז ב) ר"א אומר אין יוצאין מסוכה לסוכה ואין עושין סוכה בחוש"מ מאי טעמא דר"א כו' עיי"ש: דף קלה ע"ב ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת ולא נולד מהול כו' שב"ש אומרים צריך להטיף ממנו דם ברית כו' וקשה לפי מאי דקיי"ל (דף קי) כל המקלקלין פטורים ואפי' מקלקל בחבורה פטור א"כ למה לי קרא אדרבה לידחי שבת ממ"נ אי ערלה כבושה היא שפיר מהיל ואי לא א"צ להטיף ומקלקל הוא ושרי מדאורייתא ולפי מה שכתבתי ובררתי דעת הרמב"ם שכתב פ"ט מהל' ק"פ דכהן ערל אסור לאכול בתרומה דיליף תושב ושכיר מפסח והקשה עליו הכ"מ שם ע"ש ובררתי שדעת הרמב"ם דלהמסקנא דגר שנתגייר בימי קדם כשהיה מהול היה צריך נמי להטיף דם ברית וכמ"ש הר"ן ע"כ הטעם לא משום ערלה כבושה היא רק הטפת דם ברית מצוה בפ"ע היא להתיהד אפי' כשהוא מהול רק הטפה זו לא דחיא שבת כיון דלאו ערל הוא וכ"כ רש"י ז"ל לעיל בעובדא דר"נ הצצתי בו ולא ראיתי בו דם ברית ע"ש שכתב ועוד הטפת דם ברית מצוה כדכתיב כו' ע"ש וא"כ עכ"פ מתקן הוא. להכי דריש מקרא דלא מחללינן. אבל להסוברים בגר שנתגייר כשהוא מהול אין צריך להטיף ממנו דם ברית הדרא קושיא לדוכתיה ומכאן סיוע לדעת הרמב"ם: ע"ב בסוגיא דיליד בית ומקנת כסף כתבו התוס' ד"ה כגון ועוד אומר ר"י דהנך קראי קודם מ"ת נאמרו הלכך ניחא ליה לאשכחינהו בכה"ג דהוי קודם מ"ת דלא הוה טבילה. וצ"ע דלדברי רבא פ"ק דקדושין יצאו מכלל בני נח מאברהם ואילך מוהנפש אשר עשו בחרן וא"כ נשים במה נכנסו לברית ע"כ בטבילה כמו מילה באנשים. וכ"כ הרמב"ן בפי' על התורה בפ' אמור גבי ויצא בן אשה ישראלית ע"ש שהביא מפסוק ואת הנפש אשר עשו בחרן גו'. ולכאורה תליא בפלוגתא דרבא ור' יוחנן ובזוה"ק מפורש שהיתה בהן טבילה. ויש לעיין בזה בכמה דוכתי בש"ס: שם תניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל שנא' ופדויו מבן חודש תפדה ח' ימים בבהמה אינו נפל כו' הא לא שהה ספיקא הוה מימהל היכי מהלינן אמר רב אדא בר אהבה מוהלין אותו ממ"נ אי תי הוא שפיר קמהיל. ואי מת הוא מחתך בשר בעלמא הוא ומקשה מהא דתניא ספק בן ז' ספק בן שמונה אין מחללין כו' ואמאי נמהליה ממ"נ כו' ומשני לא נצרכה אלא למכשירי מילה ואליבא דר"א דאמר מכשירין דוחין כו' ע"ש כולה סוגיא ולכאורה מאי דמקשה הש"ס מימהל היכי מהלינן היינו מסתם ולדות הנולדין כדרכם לרשב"ג דס"ל דכל ולד בחזקת ספק נפל הוא וא"כ איך מלין ולד בשבת ומעשים בכל יום וגם דוחק לאוקמא קרא דוביום ואפילו בשבת בכלו לו בידוע אלא ודאי בכל ולדות. ומקשה שפיר לרשב"ג דמשוי כל ולד כספק נפל אבל לרבנן ל"ק ליה מידי דאינהו ס"ל כל סתם ולדות בחזקת בן קיימא הוא ושפיר מהלינן בשבת ומי שהוא באמת ספק בן שמונה באמת אין מולין אותו בשבת ומה דשרי רחמנא היינו בסתם ולד ולפ"ז יש לומר דשינויא דרב אדא בר אהבה דמולין ממ"נ אם מת הוא מחתך בבשר בעלמא הוא וס"ל דכל נפל אין החובל בו חייב משום חובל היינו לרשב"ג דמוכח כן מדשרא רחמנא מילה בשבת אע"ג דלדידיה כל ולד ספק נפל הוא וע"כ דאין בחבורת נפל משום חבלה כלל ומלין ממ"נ אבל לרבנן דכל ולד ספק בן קיימא הוא לא מוכח מידי מדשרינן מילה בשבת. וכמ"של וא"כ בנפל גמור מאן יימר דאין בו משום חובל והא אכתי חי הוא ויש בו משום נטילת נשמה ואדרבה למסקנת הש"ס בהך פלוגתא דבן שמונה אי שחיטה מטהרתו כו' דמדמי לה לטריפה דשחיטתו מטהרתו ומר סבר טריפה יש לה שעת הכושר כו' משמע דלתרויהו עכ"פ חיותא אית ביה כעין טריפה ואטו השוחט טריפה בשבת פטור משום חובל. מפורש אמרו בפסחים שחט ונמצא טריפה גבי שבת מאן דפטר מקרבן משום דאניס אבל חבלה עביד. ואין זה צריך לפנים ואמרו עוד בפסחים שחט ונמצא טריפה מה תיקן להוציא מידי אבר מן החי וא"כ לכאורה מאן דס"ל שחיטה מטהרתו ודאי הוא כטריפה. ואפילו מאן דפליג היינו משום דלא היתה לו שעת הכושר ולפ"ז הא דפריך הש"ס מספק בן שמונה דאין מחללין כו' ואמאי נמהלי' ממ"נ לכאורה הוה מצי לשנויי דהיינו לרבנן דס"ל כל ולד בחזקת בן קיימא וע"כ גם לשנויא דהש"ס רבנן הוא דמשני לר"א כו' וא"כ למה אמר ספק בן ז' ספק בן ח' טפי הו"ל לאשמעינן רבותא דאפי' ספק בן ט' ספק בן ח' אין מחללין ובעינן דווקא כלו לו חדשיו דלרשב"ג ודאי אין מכשירין דוחין רק בידוע שכלו וכמ"ש רש"י ז"ל וע"כ הך ברייתא רבנן הוא דסתם ולד לא הוי ספק כלל ולהכי נקט ספק בן שבעה