קהלת יעקב (ברוכין) לא

כמו בנר של אבטלה. וע"כ לר' יוחנן גזה"כ הוא דלישרוף בבקר שני והוי בזמנו: דף כז ע"ב כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן. פירש"י ז"ל כגון קנבוס וצמר גפן דאיקרו עץ. והקשו התוס' וכתבו דקנבוס מין זרעים הוא רק פשתן הוא דאיקרי עץ מקרא זכורני בימי חרפי שמעתי מפה קדוש מו"ר הגאון מהו' חיים זצוק"ל מוואלזין ראי' לדברי רש"י ז"ל מגמרא דברכות (דף מג ע"ב) גבי סמלק וחילפי דימא מברכין עלייהו בורא עצי בשמים מאי קרא והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ הרי דמביא ראי' מפשתן לשאר מינים הגדלים כן דה"נ מיקרי עץ. ולדברי התוס' הא דווקא פשתן מיקרי עץ ולא שארי דברים א"ו משמע כדברי רש"י ז"ל והיא ראיה נכונה: דף לד ע"א ואמר רבא אמרו לו שנים צא וערב עלינו לאחד עירב עליו מבעוד יום ולאחד עירב עליו בה"ש. זה שעירב עליו מבעוד יום נאכל עירובו בין השמשות וזה שעירב עליו בה"ש נאכל ערובו משחשיכה שניהם קנו עירוב פירש"י דלענין עירובי תחומין מיירי וכן פי' הרמב"ם שכתב בפ"י מה"ל ערובין להאי דינא וסיים בלשונו שספק עירוב כשר ולכתחלה אין מערבין עירובי תחומין בה"ש והקשו בתוס' וכן הרש"בא הביאו הה"מ דע"כ טעמם שפי' בעירובי תחומין משום דהלכה כר' יוסי במס' ערובין (דף לה) שמיקל ואמר ספק עירוב כשר. הא אמרו שם בברייתא (דף לי) כיצד אמר רבי יוסי ספק עירוב כשר עירב בתרומה ספק מבעוד יום נטמאת ספק משחשיכה נטמאת וכן כו' אבל עירב בתרומה ספק טמאה ספק טהורה וכן כו' אין זה ספק עירוב כשר והטעם דלא מכשיר ספק עירוב אלא כשיש חזקה אבל בספק כי הכא לא מכשיר כלל. ותירץ המ"מ דלא בעי חזקה דהיתרא דווקא אלא שלא יהא חזקה להיפך כנגדו ע"ש ולענ"ד נראה דלדידן אפי' אם יש חזקה כנגדו העירוב כשר ונהי דר"י לא מכשיר במקום חזקה לאיסור. מדפריך אליביה התם פירות נמי העמד טבל על חזקתו ואימא לא נתקנו משום דר' יוסי לשיטתו דגם בדרבנן מחמיר בספק אם הוחזק איסורו כמו שאמר לענין מקוה במתניתין הובאה שם דאפי' בטומאה קלה מטמא ר' יוסי בספק טבל כו' ושאר ספיקות דמחשב שם. אבל לדידן דקיי"ל כר"מ דבטומאה קלה ספיקו טהור וכמ"ש הרמב"ם פ"י מהל' מקוואות (ה"ו) ואע"ג דיש חזקה דהעמד טמא על חזקתו ולא חזקת מקוה וכדאוקים רבא התם במקוה שלא נמדד דמש"ה מטמא ר' יוסי ואפי' בכה"ג מטהר ר"מ וה"ה בכל ספק דרבנן ומכ"ש בעירובין וכן מוכח שם להדיא בגמרא דרמי דר"מ אדר"מ דמטהר במקוה בטומאה קלה ופסיל בעירוב ומשני סבר ר"מ עירובין דאורייתא אלמא דאי הוה סבר ר"מ עירובין דרבנן הוה מכשיר בעירוב כמו במקוה א"כ לדידן דקיי"ל עירובין דרבנן והלכה כר"מ במקוה כשר בעירוב אפי' נגד חזקה כמו במקוה ונראה שזהו טעם פלוגתתם גם בפ"ב דמס' ידים דקאמר ת"ק ספק הידים ליטמא ולטמא וליטהר טהור ר' יוסי אומר ליטהר טמא. דרבי יוסי סבר דאפי' בדרבנן אם יש חזקה לחומרא לא מקלינן בספק ור"מ לטעמיה שמיקל ואנן קיי"ל גם בזו דלא כר' יוסי כמ"ש הרמב"ם בפ"י מה"ל ברכות (הלכה טו). וא"כ שפיר פירשו הרמב"ם ורש"י ההיא דרבא לענין תחומין כיון דקי"ל תחומין דרבנן וכר"מ קיי"ל בספק דרבנן לקולא אפי' נגד חזקה והרשב"א בתשו' סי' ת"א כתב לענין טומאה קלה שטבל וספק טבל בארבעים סאה א"ל דקיי"ל כר"י דטמא. ותימא דא"כ יסבור גם בההיא דידים כר"י דלא ככל הפוסקים דזה ודאי לא מסתבר לחלק בין ספק טומאת הידים לשאר טומאות דרבנן דמ"ש והא כולהו גזירת י"ח דבר נינהו ובכולהו מצינו פלוגתת ר"מ ור"י ודאי דמחד טעמא נינהו גם על הטור וש"ע יש מקום עיון בזה. ודו"ק: עוד נ"ל ראיה דבאיסור דרבנן אפי' הוחזק איסור ספיקו להקל מדאמרי' במס' נדה (דף סא ע"ב) אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמי' דרב חסדא משמי' דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקי' ולא ידע אי נתק אי לא נתק שפיר דמי מ"ט מדאוריי' שעטנז כתיב עד שיהא שוע טוי ונוז. ורבנן הוא דגזרי ביה וכיון דלא ידע אי נתקי' שרי ופי' שלא ידע אי זה החוט נתק או לא מותר אף דאתחזק איסורא והוא דומה לספק טבל או לא טבל בטומאה דרבנן וראיתי בטור יו"ד הלכות כלאי בגדים נראה שמפרש הכי שמנתק חוט אחד אף שאינו יודע איזה הוא אנו תולין שהוא הפשתן: ויש לדקדק בענין זה מההיא דמספקא ליה לר' יוחנן לקמן (דף לה) אי הלכה כר' יוסי בשיעור ביה"ש או כר' יהודה ע"ש ברא"ש ז"ל ואמרו התם דבה"ש דר' יהודה. כהנים טובלים בו לר"י דשלים בין השמשות דר' יהודה והדר מתחיל בה"ש דר' יוסי והאי נאכל עירובו בה"ש דקאמר הכא ע"כ בבה"ש דר' יהודה דבה"ש דר יוסי כהרף עין זה נכנס וזה כו' וא"א לעמוד עליו וא"כ הוי לכאורה לזה שעירב עליו מבעוד יום ספק ספיקא לאסור. ספק הלכה כר' יוסי ובה"ש דר' יהודה יום הוא ואת"ל הלכה כר' יהודה דלמא בה"ש יום הוא: דף מו ע"א רב אויא איקלע לבי רבא כו' א"ל מ"ט שרגא דנפט נמי שרי לטלטולי כו' הא איכא תורת כלי עליה מי לא תניא השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הנטלין בחצר ואמר עולא מה טעם הואיל ואיכא תורת כלי עליה מכאן משמע דתכשיטין האסורין לצאת לר"ה אסורין גם בחצר ואפי' במעורבת ואפי' בבית אסורין לגמרי והוו כמלאכתן לאיסור. ולהכי צריכין להאי טעמא הואיל ואיכא תורת כלי עלי' דלדעת הרמב"ם פי"ט מה"ל שבת (הל' ח) הובא בש"ע סי' ש"ג סי"ח דאפי' למ"ד לקמן (דף סד ע"ב) דכל שאסרו חכמים לצאת בו לרה"ר אסור לצאת בו לחצר היינו דווקא בשאינה מעורבת אבל במעורבת שרי לכ"ע. א"כ להך טעמא כיון שמותר ללובשן הוי מלאכתן להיתר דומיא דאמרינן גבי סנדל המסומר. אלא ודאי משמע כדברי הרמב"ן והרשב"א דאסרי לגמרי וכמ"ש בש"ע. ועיין ברש"י ריש פ' במה אשה משמע מדבריו ז"ל ג"כ כדברי הרמב"ן ז"ל שגזרו סתם שלא להתקשט בהם כלל ע"ש דאל"ה הוי כעין גזירה לגזירה ודוק: ע"ב כל היכא דכי מכוין איכא איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש מדרבנן כו' מתיב רבא מוכרי כסות מוכרין כדרכן ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים והא הכא דכי איכוין איסורא דאורייתא איכא כו'. מכאן משמע דכל כסות שיש בה כלאים הוי כלאים דאורייתא אף דסתם בגדים אינם שזורין כדאמרי' בפ' המוצא תפילין (דף צו ב) המוצא חוטין של תכלת בשוק כשרין לשונות פסולין מ"ש לשונות דאמר אדעתא דגלימא כו' ומשני בשזורין ופריך שזורין נמי נימא אדעתא דשיפתא דגלימא עייפינהו. אלמא בגלימא אין דרך לעשותן שזורין לבד השפה. ואפ"ה אמרו כאן דכי מיכוין איכא איסורא דאורייתא וקשה מכאן לדעת הפוסקים דבעינן דווקא כל הג' שוע טוי ונוז ונוז היינו שזור כפי' ר"ת ואז הוי כלאים דאורייתא אבל באחד מהן הוי דרבנן. א"כ מאי מקשה הכא דכי מכוין איכא איסורא דאוריתא לוקי דאיירי בסתם בגדים דאינם שזורין ואין בהם השפה שנחתכה שכן דרך לחתכה כדאמרינן שלהי ב"ק ע"ש ועוד דאף אם בבגד יש שפה חוט המעורב אינו שזור אם אינו מן השפה וב' המינים צריכים להיות שוע טוי ונוז לדבריהם. עיין טוי"ד (סי' ש) אלא ודאי משמע דכל עירוב כלאים הוי דאורייתא ובכל חדא מינייהו סגי וכדמקשה רב אשי במס' נדה או שוע או טוי או נוז וכן פסק הרמב"ם ז"ל וכן פסק הגר"א ז"ל בשו"ע יו"ד ובפירושו למשניות ולענ"ד מסוגיא זו יש ראי' לדבריהם: דף ס ע"א תוס' בד"ה ולא בסנדל המסומר כו' ונראה לר"י דאפי' לרבנן דר"א דשרי לטלטל אסור לשלחו אע"ג