קהלת יעקב (ברוכין) ל

משרגא לשרגא נמי אסר רב ואמר אביי דרבה נהג בהא כרב ואותבינן למ"ד משום ביזוי מצוה ואפי' בקינסא מתיר שמואל. ומתרץ לה רבה. ולמ"ד משום אכחושי מצוה מסקינן בקושיא ע"ש בסוגיא ובתר הכי בעי בגמרא מאי הוי עלה אי מותר להדליק מנר לנר או לא והקשו בתוס' תימא הא לכאורה משמע הלכה כשמואל דהא רבה עביד כותיה וא"כ קינסא נמי שרי דהא ע"כ בקינסא פליגי ובבזוי מצוה דהא מאן דמפרש טעמא דרב משום אכחושי מצוה איתותב וכתבו דצ"ל שאינו תופס דברי רבה עיקר וכ"כ הרא"ש וזה תימא למה דהא בכל דוכתא קיי"ל מעשה רב. ומכ"ש שנראה דגם אביי הכי ס"ל ועוד תירץ הריב"ם דמיבעיא ליה אליבא דשמואל דהלכתא כוותיה ונהי דפליגי בביזוי מצוה דלמא הנחה עושה מצוה. ומנר לנר נמי איכא ביזוי מצוה ואסר רב. דווקא בהא מתיר שמואל אבל בקינסא אסר וזה מבואר שדוחק לומר דשמואל פליג מנר לנר אף דהוי ביזוי מצוה ומודה בקינסא כיון דחד טעמא הוא בשלמא למ"ד משום אכחושי מצוה יש לחלק בהכי ועוד יש תירוץ אחר ברא"ש ודוחק ע"ש. ולפי מ"ש לא קשה מידי דהנה לשמואל חזינן בהדיא דסובר אפי' בתשמיש חול מותר להשתמש לאורה שאמר וכי נר קדושה יש בה ומותר להרצות מעות ואפי' רב יוסף שהקשה לו וחסר להרצות מעות תשמיש דמצוה מתיר ג"כ וכמו שכתבתי מדלא קבלה אביי מיניה עד שאמרו לו רבנן בזקנותו משמיה דר' יוחנן וה"ה רבה ע"כ מתיר להשתמש לאורה בתשמיש מצוה דהא אביי נתגדל אצל רבה ולא קבלה מיניה ומש"ה ס"ל לרבה מדליקין מנר לנר ולא חיישינן לבזוי מצוה וכשמואל אבל אנן לא קיי"ל כהני אמוראי דמתירין להשתמש לאורה. רק לענין פירושא דשמעתא נראין דברי הרז"ה. אבל לפסק הלכה כבר כתב הרמב"ן במלחמות דאפי' לפי' בעל המאור אסור להשתמש לאורה כרב ור' יוחנן ור' ירמיה והעיקר ראי' דאביי קיבלה בסוף והיתה חביבה עליו ואמר דלא זכה כו' ולפיכך מיבעי לן מאי הוה עלה דמרבה ושמואל אין ראי' להתיר מנר לנר דאינהו לטעמייהו דמתירין להשתמש לאורה אבל לדידן דקיי"ל אסור נקטינן כרב ואסור משום בזוי מצוה ומיבעי לן דילמא גם מנר לנר ממש יש ביזוי מצוה אי הנחה עושה מצוה ומסקינן דהדלקה עושה מצוה ומשרג' לשרגא מותר אבל בקינס' אסור וכדעת הרי"ף והרא"ש ולא כבעל התרומות שפסק דאפילו בקינסא מותר עיין רא"ש ואסור להשתמש לאור נר חנוכה אפילו תשמיש דמצוה מדבעינן מאי הוי עלה וכמ"ש דהיינו משום דהלכה שאסור להשתמש לאורה נקטינן דאין מדליקין מנר לנר משום ביזוי מצוה: אלא שקשה דלכאורה נראה מדברי רבא על הברייתא דבשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו ואמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה מאי קמ"ל דצריך נר אחרת פשיטא. וכן הא דאמר ואי איכא מדורה לא צריך ואמאי הא הנר על שולחנו הוא וע"כ משתמש הוא נגדה לאורה דרחוק הוא מן המדורה. אלא משמע דס"ל לרבא דאין אסור להשתמש לאורה. רק דאפ"ה צריך נר אחרת משום היכר כיון שמונחת על שולחנו וי"ל דרבא קאי אליבא דכ"ע ומפרש הברייתא מניחה על שולחנו ודיו דלכ"ע אין הפירוש שדי לו בנר שעל השולחן רק לכ"ע צריך נר אחרת כו' ואפי' לרב הונא ולרב חסדא וכמו שפירש רבא לעיל דברי רב הונא וכ"כ הרז"ה דדינא דרבא אליבא דכ"ע וכן משמע מפיר"שי ד"ה ואי איכא מדורה לא צריך ודו"ק: דף כג ע"א אמר רב הונא חצר שיש לה שני פתחים צריכה ב' נרות ומסיק משום חשדא ומנא תימרא דחיישינן לחשדא דתניא אמר ר' שמעון מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פיאה בסוף שדהו מפני גזל עניים כו' מכאן נ"ל יישוב נכון למ"ש הרמב"ם רפ"ב מה"ל מתנות עניים (הלכה י"ב) עבר והניח הפיאה בתחלת שדהו או באמצע ה"ז פיאה וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפיאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה וכתב עליו הכ"מ משנה בפ"ב דפיאה נותנין פיאה מתחלת השדה ומאמצעה ר"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור, ופסק רבינו כר"ש וצריך טעם למה ואפשר דשבר דלא פליג את"ק אלא מפרש דבריו ואפילו את"ל דר"ש פליג את"ק פסק כר"ש משום דבירושלמי מפרש מילתיה אלמא סבר דהלכה כוותיה והנה מ"ש דלא פליג ר"ש את"ק כבר כתב התוי"ט דבתוספתא לא משמע הכי גם מ"ש משום דבירושלמי מפרש מילתיה אלמא סבר כוותיה. דברי תימה הם וכי לא מפרש בש"ס דברי התנאים שבמשנה דלא הלכתא כוותייהו אבל טעמו נראה ברור מדילפי האמוראים שבכאן רב הונא ורבא מדברי ר' שמעון שאמר מפני ד' דברים כו' ומפני החשד. ש"מ דהלכתא כוותיה. דהא לת"ק אין שום מצוה להניח בסוף אפילו לכתחלה דהא אמרו נותנין ואפי' לכתחלה ולא חיישי לחשדא. וטעמייהו דמפרשי קרא דלא תכלה פאת שדך בקוצרך היינו שהאיסור לא חל עליו בסוף דכל זמן שלא נקצרה כולה יכול עוד לתקן ולהניח. אבל אימתי שירצה יניח ודוק: ע"ב דביתהו דרב יוסף הוות מאחרת ומדלקת וא"ל רב יוסף תנא לא ימיש כו' סברה לאקדומי א"ל ההוא סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר וקשה בשלמא שלא יקדים אצטריך אבל שלא יאחר למה ליה לאשמועינן הא מדאורייתא הוא וכמ"ש בברייתא דלא ימיש כו' ועוד דלשון ובלבד משמע דקאי על הברייתא דלא ימיש או ברייתא אחרת המזהרת על תוס' שבת. וע"ז אמר אעפ"י שצריך להוסיף ובלבד שלא כו' וא"כ לא יאחר מאי ענינו הכא ונראה לי לפרש דהכל קאי על תוספת שבת שבל יוסיף יותר מדאי ובלבד שלא יקדים היינו בע"ש ושלא יאחר היינו במוצאי שבת אף שמצוה להוסיף מחול על הקודש אין לאחר הרבה דלא מיחזי כתוס' אם מאחר הרבה כמו בע"ש אם מקדים הרבה וכן כתב הרמב"ם ששיעור מעט להוסיף בין בכניסתו בין ביציאתו וכן משמע מהא דאמר ר' יוסי לקמן (דף קיח ע"ב) יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בצפורי משמע שלא היו מאחרים הרבה: דף כד ע"ב אמר חזקיה וכן תני דבי חזקיה אמר קרא והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו שאין ת"ל עד בקר ומה ת"ל עד בוקר ליתן לו בוקר שני לשריפתו ומכאן שאין שריפת קדשים דוחה יו"ט וקשה למ"ד ביבמות נותר שלא בזמנו נשרף בלילה איך נלמד מכאן הא הוי גזה"כ דהא בלילה דכבר חול עדיין אסור לשורפו ומצאתי לתוס' פרק הערל (דף עב ע"ב) ד"ה שלא בזמנו שהקשו כן ותירצו כיון דלא אפשר הוי בזמנו ודוחק והיה נראה לי לומר דר' יוחנן קאמר התם דשלא בזמנו נשרף בין ביום בין בלילה ור' יוחנן לטעמיה דאמרינן במס' ביצה (דף יב) על משנה דפליגי ב"ש וב"ה ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב כו' וב"ה מתירין ואמרו בגמרא ואף ר' יוחנן סבר במתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך פליגי דתני תנא כו' וא"ל ר' יוחנן כו' דאי ב"ה כיון דאמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ה"נ מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וכיון דסבר ר' יוחנן דאמרינן מתוך מותר לשרוף נותר ביו"ט כמו חמץ דשרינן ליה למ"ד מתוך כדאמרינן בפסחים (דף ה) דיליף ר"ע דחמץ אסור משש שעות ולמעלה דאמר קרא אך ביום הראשון תשביתו שאור וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ואמר רבא ש"מ תלת. ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ לא אמרינן הואיל והותרה כו' וחמץ מנותר ילפינן לשריפה וכמו דשורפין חמץ ביו"ט למ"ד מתוך. ה"ה נותר. וכן בירושלמי פ"ה דביצה (הלכה ב) מהו להדליק נר של אבטלה חזקיה אמר אסור מתניתא פליגא כו' בעי קומי ר' יוחנן א"ל לא תאסור ולא תשרי וא"כ אזלי לטעמייהו חזקי' סבר דאסור דלא אמרינן מתוך רק דה"א שידחה עשה לל"ת ויליף מוהנותר עד בקר דלא דחי וכיון דלא דחי העשה לא אמרינן מתוך אבל לר' יוחנן לא בעי למילף כלל דליכא איסור בשריפת קדשים