קהלת יעקב (ברוכין) כח

כן דבפחות מיו"ד להוי כרמלית ותירץ דכרמלית לאו רשות היא מדאורייתא ולא כתב דאין כרמלית בכלים. עיין מה שתירץ בזה. ולפענ"ד נראה בפשיטות דשם איירי בחיוב ופטור דאורייתא ואלו היה שם לכרמלית מדאורייתא להקרא רשות לא הוי שייך לפלוגי בין כלים לד"א כמו שאין חילוק בר"הי והיה פטור אף בכלי משום דהוי כזורק רשות ולא הוי דומיא דמשכן וכפרש"י שם דבדאוריית' לא שייך לאפלוגי בין כלי ובין שאר דברים כיון דכך היא המדה דרחב ד' בפחות מי' שם כרמלית עליו לכך הוצרך לפרש שם דעיקר שם כרמלית לאו מדאורייתא היא כלל דמדאורייתא אין זה מן השם להקרא רשות בפ"ע והוי כמקום פטור לגמרי ואין חילוק רשות כלל ולכן חייב על זריקתו דהוה דומיא דמשכן רק דרבנן גזרו על מדה זו להקרא רשות ולאסור לטלטל ממנו ולכן מקשה רש"י ז"ל כאן שפיר אהא דאמר פחות מכאן מטלטלין דעכ"פ אוסר מדרבנן משום כרמלית ותירץ שפיר דגם רבנן לא גזרו דין כרמלית בכלים ואוקמוה אדאורייתא ותרווייהו טעמי צריכי ודו"ק: דף יד ע"א שותה משקין מ"ט כו' היינו הך מהו דתימא הא שכיחא והא לא שכיחא קמ"ל. והקשה הרשב"א דנימא איפכא זמנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין לפומיה ותירץ כיון שנמאסו אוכלי תרומה לא היו חוששין כל כך לגזור ע"ש. טפי ניחא לדעת הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ב מהל' טומאת אוכלין הלכה י"ד. דכל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה ולפ"ז ניחא דכיון שכבר לעס אוכלי תרומה אין באין לידי טומאה אח"כ שנפסלו כבר (עיין חולין פרק בהמה המקשה) אבל אוכלין שכבר נטמאו אין יוצאין מידי טומאתן עד שיפסלו מאכילת כלב כמש"ש (הלכה יח) ולכן צ"ל להיפך דשתי משקין טמאים ושדי לפומיה אוכלין דתיכף שמניחן לתוך פיו מקבלים טומאה קודם שלעסן. וזה נכון מאוד ועוד י"ל לדעת ר"א במשנה דתרומות (פ"ה) באוכל תרומה ומצא פשפש בפיו או נודע לו שהוא טמא ר"א אומר יבלע דסבור הלעוס כבלוע. וכ"ש שאין לגזור משום אוכלים הלעוסים שיקבלו טומאה אחר כך ולא גזרינן רק תיכף בכניסתו לפיו ובגזירת י"ח דבר שוו כל התנאים ודו"ק: דף טז ע"א פשוטיהן מיהא ליטמא כו' עבדו רבנן הכירא דלא לשרוף תרומה וקדשים כתבו התוס' במאי דאין חוזרין לטומאה ישנה לא הוי הכירא כו' וקשה דהא גזירה דכלי זכוכית גזרו יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן שהיו מן הזוגות הראשונות כמה דורות לשמעון בן שטח שגזר על כלי מתכות שיחזרו לטומאתן ישנה וא"כ לא היה אז שום היכר וע"כ הוצרכנו להיכר דפשוטיהן כו': שם ע"ב איכא בינייהו דרצפינהו מרצף. פרש"י הריקן ושברן כולן כמו מאכולת רצופה שמא לא יקבנו ליכא כו' וא"ד שמא יאמרו ליכא דהא מנכר עשיה שנתחדש כולו וקשה לפי' ראשון דהא גזרינן אף בנקב גדול משום שמא לא יקבנו וא"כ מה שיעור יש לדבר אף בשברו כולו יש לגזור שמא לא ישבור דהא מדינא א"צ לשבור כולו ולפי' ב' שכתב רש"י שמא יאמרו ליכא דמנכר עשיה קשה א"כ היה כלי חדש ונטמא דלא מנכר עשיה כלל אף אם רתכו ה"נ דטמא. א"כ נתת דברך לשיעורין גם עובדא של ציון המלכה שנטמאו כליה ושברתן ונתנת לצורף כו' משמע ששברתן כולן ועשאתן חדשים לגמרי שאין דרך המלכים להשתמש בכלים נקובים ומתוקנים. ואפ"ה אמרו חכמים יחזרו לטומאתן וביותר קשה לפירש"י שפי' דאיכא בינייהו ששברן ועשאן חדשים דהא אמרינן לעיל בכלי זכוכית שנשברו דאין חוזרין לטומאתן ישנה כשחזר ועשאן כלים וכלי זכוכית ע"כ מתיכן לגמרי באור שא"א לתקנן כמו שהן אם לא שיטיף לתוכן אבר שאז פנים חדשות באו לכאן. ושם כלי מתכות עליה ואפילו טבילה מהני להן ולא שייך טומאה ישנה וע"כ שהתיכן לגמרי וטעמא משום דטומאתן דרבנן וכמ"ש לעיל הא לא"ה היו חוזרין לטומאתן ישנה וקשה לב' הפירושים למ"ד דבכה"ג לא גזרו כלל. ויש לפרש דרצפינהו מרצף היינו שרצף ומעך בקורנס סביב הנקב עד שנתפשט ונסתם הנקב מגוף הכלי ולא הוסיף מתכת כלל לסותמן יפה שלא יוכר כדרך הצורפין רק סתמו מגופו וזה מנכר מאוד שלא תיקון יפה וידוע שנשבר וטהר ושמא יאמרו ליכא אבל שמא לא יקבנו איכא ועיין זבחים (דף צה) גבי שבירת כלי מתכות שפרש"י דרציף מרצף כמ"ש. והתוס' כתבו שם דליכא לפרש התם כמ"ש וכמו שהפי' באמת כאן אלא שם הפירוש בענין אחר ע"ש והפירוש הזה מוכרח. ותימא שהעלימו עין כאן: דף יז ע"ב אין שורין דיו וסממנים וכרשינין כו' כרשינין פרש"י למאכל בהמה. מכאן ראיה לדברי הרמב"ם שכתב בפ"ח מהלכות שבת (הלכה ב') אבל המשקה צמחין ואילנות בשבת הרי זה תולדות זורע וחייב בכל שהוא וכן השורה חטים ושעורין וכיוצא בהן הרי זה תולדת זורע וחייב בכ"ש ועמד המג"א (בסימן של"ו ס"ק יב) והגר"א שם על דין זה דשורה חטים מנ"ל. וכבר כתבתי ת"ל בחבורי משכנות יעקב (סי' כו) דאתיא ליה מגמ' מפורשת (בדף יח) ע"ש ועוד נראה לי מהאי משנה גופא דהא בגמרא מפרש הני דאי עביד בשבת חייב חטאת גזרו ב"ש ע"ש עם חשיכה וצריך למצוא בכולן חיוב חטאת בשבת. בדיו פי' בגמרא משום גיבול בסממנים משום צובע וכרשינין שפירש"י למאכל בהמה יש לעיין איזה מלאכה יש בשבת בזה. וע"כ משום זורע וכמ"ש הרמב"ם ובהכי א"ש בהא דמשקה צמחים כו' דהוא פלוגתא דרבה ורב יוסף ריש מ"ק דאתמר המנכש והמשקה מים לזרעים בשבת משום מאי מתרינן ביה. וכתב הרמב"ם כרב יוסף משום זורע וכתב הכ"מ ויש לתמוה שהרי במנכש פסק רבינו בסמוך דהוי תולדות חורש ע"ש שנדחק ונשאר בתימה ולפמ"ש אתי שפיר דעוד קשה היא גופה מפני מה פסק במשקה מים לזרעים כרב יוסף נגד רבה וע"כ כמ"ש שם בספרי משום דלרבה דמשקה לזרעים אין בו משום זורע כל שכן השורה זרעים בכלי אין בו משום זורע וממשנה וסתמא דגמרא משמע דלא כוותיה ולפיכך פסק בזו כרב יוסף אבל במנכש דלא מצינו משמעות דלא כרבה נשאר הפסק כרבה דרבה ורב יוסף הלכה כרבה ומה שהקשו מגמרא דזבחים על הרמב"ם לפמ"ש בספרי (סוף סימן הנ"ל) דהיינו דווקא אם נותן לתוך המים על דעת לשרות הרבה לק"מ דבזבחים מיירי בזורק וע"ש יישבתי עוד באופן אחר ולענין משנתנו דאין שורין כל הני דחשיב במתניתין יש בהם משום מלאכה. באונין וצמר משום מבשל וצובע. ובמצודות כתבו התו' שאם תיכף שפורס מצודה נכנס לתוכו חייב וכן משמע מתוספתא. ונראה להוכיח עוד מכאן דאפילו מצודות שאין עושין בו מעשה כלל בצידה כגון לחי וקוקרי רק העוף בולע אותם מעצמו אפ"ה אסור מן התורה ולא אמרינן איהו לא עביד מידי והוה לה שלא תבלע. רק כיון שזה דרך העוף לעשות כן הרי הוא שמזמין הדבר עושה מעשה וחייב. דהא בגמרא מוקי למתניתין בלחי וקוקרי ואפילו הכי אסרו ב"ש: דף יח ע"ב אמר רשב"ג נוהגין היו של בית אבא שהיו נותנין כלי לבן לכובס אין יהודי שלשה ימים קודם לשבת והקשה התי"ט ואיך היה מחמיר כדברי ב"ש. והא גבי ר' טרפון שהטה לקרות כדברי ב"ש (ברכות דף י) אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך כו' ותירץ דשב ואל תעשה שאני ולכאורה תמוה אמאי לא קשיא ליה טפי בביצה (פ"ב) שלשה דברים היה ר"ג מחמיר כדברי ב"ש אף שפסק לכל ישראל לקולא החמיר על עצמו כב"ש וגם בהא דר' טרפון קשה מה נפשך איך היה עושה תמיד. אם היה מטה כב"ש למה לא מיחו בידו תמיד עד אותו פעם שבא בדרך. ואם היה קורא כדרכו תמיד כב"ה מ"ש שבאותו פעם הטה כב"ש אבל לפענ"ד נראה ברור דרבי טרפון תמיד היה עושה בזה כב"ש דהרוצה לעשות כב"ש עושה (עירובין דף ו) ועכ"פ לא הוה מחוייב עונש מפני שהחמיר כב"ש.