קהלת יעקב (ברוכין) כה

המכנסים פזר כו' ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס שנאמר עת לעשות לה' וגו': דף ס ע"א וליפלגי בקנה וחזר וקנה להודיעך כחו דר' יהודה כח דהתירא עדיף. משמע מכאן דכל ספק ברכות לחומרא וצריך לברך דהא הטעם דאמרינן בכל מקום כח דהתירא עדיף היינו משום דהמתיר ע"כ ברור לו הדבר שאלולי כן לא היה מיקל משא"כ להחמיר גם על הספק יש להחמיר ועיין רש"י ריש ביצה (ב' ב') דיה כח דהתירא עדיף שכתב כח האוסרין אינו ראיה שהכל יכולין להחמיר ואפילו בדבר המותר ואי נימא דבברכה הוי איפכא דמספק אסור לברך שגדול יותר איסור לא תשא מליהנות בלא ברכה א"כ אדרבה המחייב לברך ע"כ דברור לו הדין דאל"ה מספק לא היה יכול להחמיר וליכנס בספק לא תשא והפוטר גם על הספק יכול לפטור שלא לעבור בלא תשא וא"כ טפי הו"ל לאשמועינן כח דר"י שמחייב ומתיר לברך אפי' בקנה וחזר וקנה דהוי רבותא טפי וכח דהיתרא אלא ודאי משמע כמ"ש דמספק יש להחמיר ולברך וכדעת התוס' פ"ק (דף יב) בסוגיא דפתח בחמרא כו' וכן משמע בדבריהם (דף נט ב) ד"ה הטוב והמטיב ושאר פוסקים לא פסקו כן וצ"ע מהך סוגיא ודו"ק: דף סב ע"א מפני מה אין מקנחין בימין כו' כתנאי כו' לכאורה נראה דלא מוקמי כתנאי כ"א רבה בר בר חנה שאמר מפני שהיא קרובה לפה. כר"א שאמר מפני שאוכל בה. ורב נחמן בר יצחק כר"ע אבל ר' יהושע מתנאי ורשב"ל מאמוראי לא הושוו בדבריהם ולי נראה ג"כ דחדא מילתא קאמרי רשב"ל שאמר מפני שקושר בה תפילין כר' יהושע שאמר מפני שכותב בה דמעליותא דכותב בה הוא ג"כ מפני שבאותה שכותב בה קושר בה תפלין וכדדריש ר' נתן מנחות (דף לז) וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין ולהכי נקיט ר' יהושע כתיבה דמהכא נפיק קשירת תפילין בימין ורשב"ל אפשר דס"ל כאינך דדרשי קשירה בימין מאינך קראי שם במנחות ולא איצטריך ליה להזכיר כתיבה: שם ע"ב רב ספרא עייל לבה"כ אתא ר' אבא נחר ליה אמר ליה ליעול מר כו'. א"ל אכתי לא עיילית לשעיר וגמרית לך מילי דשעיר פירש"י ר' אבא אמר לרב ספרא על שאמר לו ליעול מר ולפענ"ד קשה דמה צורך להקשות ממתני' דתמיד מצאו נעול כו' הא פשיטא שאסור לספר בבהכ"ס וכ"ש לומר לאחד לכנוס. דהא צריך להתרחק מבני אדם כידוע ומפורש במשניות וברייתות ומאי צריך ראיה לזה כיון שלא ידע דהוא סבר מסוכן הוא ועוד איהו גופיה איך נחר ליה הא מסתמא מצאו נעול ותקשי ליה ממתניתין דבה"כ של כבוד כו' מצאו נעול כו' וע"כ עשו זאת שלא יצטרכו לשאול ולנחור אם יש שם אדם ולכאורה היה נראה לפרש איפכא דרב ספרא אמר לר' אבא אכתי לא עיילית לשעיר. דהוא אמר לו מתחלה ליעול מר מפני שסבר דמסוכן הוא וכדמסיק מדנחר ליה. וכיון שאמר לו ליעול ולא על ידע שלא היה מסוכן וכיון דנפק אמר לו אכתי לא עיילית לשעיר פי' בה"כ נקרא שעיר כמ"ש בע"א שעיר בשעיר מיחלף. ע"ש פירש"י. וגמרית לך מילי דשעיר לשון נופל על לשון א"כ דלאו מסוכן אתה אמאי נחרת לאו הכי תנן כו' מצאו נעול כו' והוא סבר פי' רב ספרא שאמר לו ליעול ואע"פ שאסור שנים ביחד. סבר מסוכן הוא אבל אח"כ הקפיד אלא דבמסכת תמיד הגירסא א"ל ר' אבא כו' ואולי ט"ס נפל בדפוס כי הפירוש נכון מאוד: סליק מסכת ברכות בעזרת משדד מערכות מסכת דמאי פ"א מ"ד הדמאי מערבין בו ומשתתפין בו ומברכין עליו ומזמנין עליו כו'. נ"ב לכאורה משמע דהך מתניתין אתיא אפילו לב"ש דפליגי במשנה דלעיל מינה מדלא פליגי הכא וצ"ע דבגמרא בכמה דוכתי אמרינן תנא ב"ש אומרים אין מאכילין את העניים דמאי כו' וא"כ לב"ש לא שייך מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה כו' ואסור לב"ש לערב בו כיון דלא חזי ליה: מסכת כלאים פ"ח מ"א כלאי בהמה אסורין זה בזה. פי' הרע"ב כגון הנולדים מן הסוס שאביהן חמור עם הנולדי' מן החמור שאביהן סוס כו' ובירושלמי רצו להוכיח שאסור לרכוב על פרדה מק"ו כו' ג"ב הנה בש"ס דילן מסכת חולין אמר ר' אבא לשמעיה כי מעיילית לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין להדדי כו' מבואר דפרדות מותרות בהנהגה בעצמן ואין חילוק בין רוכב למנהיג או יושב בקרון ובמשנה אמרינן כלאי בהמה אסורין זה בזה ובמשנה ד' אמרינן אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורין זה עם זה והיינו רישא ונראה דרישא איירי בהרבעה ולהכי אמר לישנא זה בזה וסיפא איירי בהנהגה ולהכי אמר לישנא זה עם זה. ומבואר דמתניתין סבירא ליה דמין אחד לחוד מותר בהנהגה. ודלא כהירושלמי: מסכת שביעית פ"א מ"ח עד אימת נקראו נטיעות כו' ר' עקיבא אומר נטיעה כשמה כו' נ"ב משמע מהכא דר' עקיבא אית ליה ההלכה למשה מסיני דעשר נטיעות להתיר עד ר"ה וצ"ע דבפ"ק דמ"ק אמר דלר"ע דדריש תוספות שביעית מקרא דבחריש ובקציר כו' ע"כ לית ליה ההלכה למשרי ילדה. דאי אית ליה ההלכה קרא ל"ל לאסור זקנה הא ממילא שמעי' מדאתאי הלכתא למשרי ילדה מכלל דזקינה אסורה ואמר בהדיא הלכתא לר' ישמעאל וקרא לר"ע. וכ"כ הריטב"א שם בהדיא דר' עקיבא לית ליה הלכה לעשר נטיעות וא"כ קשה אדרבי עקיבא דהכא וצע"ג: מסכת שבת פרק ראשון דף ד ע"ב אילימא הא רבי דתניא זרק ונח ע"ג זיז כל שהוא. רבי מחייב כו' התם כדאביי באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו כו' הקשו התוס' למה ליה למימר באילן העומד כו' הו"ל לאוקמי באילן שכולו עומד ברה"י רק דרבי סבר שדי נופו בתר עיקרו דהוי מקום ארבעה. עיין מה שתירצו ועוד הקשו דלוקמיה שכולו עומד ברה"ר ונדחקו לתרץ ולפענ"ד נראה דהך סברא דשדי נופו בתר עיקרו לא שייך רק באילן העומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר או להיפך בכה"ג שייך לומר שדי נופו בתר עיקרו.