קהלת יעקב (ברוכין) כד

מברך כלל כיון שברכתו הוא ניאוץ וכמו קרבן גזול שאינו מרצה כלל ואי כדברי הרא"ש ז"ל הרי אדרבה מוכיח משם שהוא מחוייב לברך אלא שברכתו ניאוץ ובאמת דברי הרא"ש תמוהים ועיין בדבריו ריש הגוזל עצים סותר עצמו למ"ש כאן וכן משמע מדבריו פרק לולב הגזול ולענ"ד הכי משמע ממאי דמקשה כאן בפשיטות דמאי הא לא חזי ליה ובסמוך לענין טבל מקשה להיפך פשיטא ומהיכן פשיטא ליה אי נימא שכל האוכל איסור חייב לברך. הואיל ונהנה רק מזימון פטרינן ליה מחסרון קביעות. הא זו סברא בעלמא. ומהיכא פשיטא ליה. עד דתקשי על תנא דמתניתין למה ליה לאשמועינן ולמה לא נימא דהיא גופא קמ"ל מתניתין דאוכל דבר איסור לא חשיב קבע אלא ודאי מקשה על עיקר הברכה דפשיטא דפטור משום מצוה הבאה בעבירה שהוא כלל גדול פשוט ומבואר בכמה מקומות ומברייתא דראב"י כיצד מברך כו': אלא שקשה על הרמב"ם מההיא דירושלמי פרק האורג תני מצה גזולה אסור לברך עליה. א"ר הושעיא על שם ובוצע ברך ניאץ ה' א"ר יונה הדא אמר בתחלה אבל בסוף דמים הוא חייב לו. אלמא דבסוף מחוייב לברך. ובכ"מ תירץ משום דההוא טעמא אבל לבסוף דמים חייב הוא לו לא שייך אלא בגזל ולא בשאר איסורים וקשה דהא גבי הקדש נמי כיון דאכיל ליה בת מעילה היא ונפקי לחולין ודמים הוא חייב להקדש דמהאי טעמא המקדש בהקדש מקודשת למ"ד במזיד מתחלל. ומ"ט כתב הרמב"ם שאין מברכין על הקדש שלא נפדה ובב"י סי' קצ"ו כתב משום דמסיים בירושלמי ר"י אומר אין עבירה מצוה. א"ר אילא אלה המצות אם עשיתן כמצותן הרי הן מצות ואם לאו אינם מצוה משמע דלר' יוסי ור' אילא בסוף נמי אינו מברך על מצה גזולה וזה אינו לפי הנמצא בגמרא דילן שר' יונה בעצמו אמר מתחלה הדא אמרה כו' אמר אח"כ בהדי הני אמוראי אין עבירה מצוה וע"כ לא לחלוק באו אלא שהירושלמי נדחה מפני גמרא דילן דמשמע שאינו מברך כלל ברכת המזון וכמ"ש: ותו דהא מסקינן בב"ק דגם מתחלה קנייה בשינוי ואפ"ה ברכה שאני וכ"כ הרא"ש שם וכ"כ התוס' והר"ן פרק לולב הגזול דאף על גב דלענין שאר מצות אם כבר קנה החפץ והמצוה אינה מסייעת כלל בקנייה לא הוה מצוה הבאה בעבירה אבל לענין ברכה שמזכיר שם שמים עליו שאני וכן פסק להדיא השו"ע (בסימן תרמ"ט) בלי חולק אלמא דלענין ברכה אין חילוק בין בתחלה בין בסוף והירושלמי לשיטתיה אזיל שמיקל במצוה הבאה בעבירה וסובר דבכל מצוה דרבנן לא נפסל משום מצוה הבאה בעבירה דבגמרא דילן פרק לולב הגזול מייתי פלוגתת ר"י ושמואל בזה והלכה כר' יוחנן דגם בשאר הימים נפסל משום מצוה הבאה בעבירה ובירושלמי איתא פרק לולב הגזול (הלכה ו) ר' יצחק בר נחמן בשם שמואל כל הפסולים אינם פוסלים אלא ביו"ט הראשון בלבד ולענין שופר משמע שהירושלמי מכשיר לגמרי מצוה הבאה בעבירה ועיין בספרי משכנות יעקב (סוף חלק או"ח) שהוכחתי בראיות ברורות דלגמרא דידן מיפסל וכן לענין ברכה שסובר הירושלמי שלאחר שקנה מותר לברך עליו. גמרא דידן חולק בזה וכמ"ש דמשמע דבכל הני דתני במתניתין אין מברכין משום מצוה הבאה בעבירה ואף בהקדש שלא נפדה שקנה אותה מ"מ כיון דבאיסורא אתי לידיה הוי ליה מצוה הבאה בעבירה ואין מברכין עליה והכי נמי גבי גזל דעלמא ודו"ק: דף מח ע"ב אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא הלכתא אפילו אכל עלה של ירק ושתה כוס של יין מצטרפים להוציא אין מוציא עד שיאכל כזית דגן. מדאיצטריך ליה לרבא לאקבועי הלכתא משמע דאיכא פלוגתא בדבר ואיצטריך ליה לאקבועי הלכתא מזה מוכח דאיירי בדין צירוף שלשה דאי לאצטרופי לעשרה ל"ל לרבא לאשמעי' הא מימרא פשוטה היא לעיל (ע"א) אמר רב יהודה משמיה דרב תשעה אכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין. ור' זירא בעי מרב יהודה שמונה שבעה ור' ירמיה אמר שפיר עבדת כו' והיא הלכה פסוקה באין חולק ולא הוצרך רבא לאקבועי הלכתא בהא מילתא ואי משום סיפא דלהוציא אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן ג"כ לא אצטריך ליה לרבא. דהא מימרא פשוטה דר' יוחנן הוא דלהוציא את הרבים אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. וליכא מאן דפליג עליה וברייתא דרשב"ג הכי משתמע שלא אמר אלא מצטרף עמהם ומה שאמר (ע"א) ר"ש בן שטח לגרמיה הוא דעבד. אין נרא' לפרש דס"ל לר"ש בש"ט דאפילו אם אינו צריך לברך ברכת המזון יכול לברך בשביל אחרים דלא מצינו לו חבר בשום מקום. רק נראה דר"ש בש"ט ס"ל כר"ג דאמר לעיל (דף מד) על כל המינים מברך שלש ברכות וא"כ חייב בזימון ג"כ. דשתה כל הכוס יותר ממלא לוגמיו והיתה קביעתו בזה. וכמ"ש התו' לעיל (דף לז) ד"ה נתן ר"ג רשות לר"ע לברך. או אפשר כר"ע ס"ל דאפילו אכל שלק והוא מזונו מברך עליו ג' ברכות ואנן לא קיי"ל כתרווייהו דאין מברכין שלש ברכות רק על הפת דמקשה בפשיטות ריש כיצד מברכין גבי יין אי הכי נברך עליו ג' ברכות כו' לכשיבא אליהו ויאמר דהוי קביעות השתא מיהא בטלה דעתו אצל כל אדם א"ו משמע דרישא גופא חידושא קמ"ל רבא דמצטרף אפילו לשלשה באכילת עלה של ירק או שתיית כוס יין וכרשב"ג דברייתא דלא נימא יחידאה היא ורבנן פליגי עליה וכמבואר בירושלמי באמת. דאמרו שם מתניתא כרשב"ג הובא בתוס' ורא"ש. וע"ז אתי רבא לאקבועי הלכתא כרשב"ג אבל איהו מיירי בעשרה ליכא שם רבותא כלל דאטו איצטריך לאקבועי הלכתא אפסקא דכולהו אמוראי קמאי והיינו דאכפל הך מימרא דרב חנה בר יהודה משמיה דרבא. קמייתא לפרושי ברייתא דרשב"ג כשנויי הש"ס ובתרייתא לאקבועי הלכתא כהך ברייתא דלא נימא יחידאה היא. דף נא ע"א עיטור רב יהודה מעטר להו בתלמידים רב חסדא מעטר ליה בנטלי. גי' שלנו אמר רב חנן ובחי אמר רב ששת ובברכת הארץ. נראה לפרש רב חסדא מעטר ליה בנטלי. פי' שהיה מוסיף יין בכוס והוא נקרא עיטור כמו עטור בכורים במשנה. ואמר רב חנן ובחי פי' שהעטור הזה הוא מעט יין חי מוסיף בכוס ולא מזוג ואמר רב ששת ובברכת הארץ. פי' שהעטור הזה צריך לעשותו בברכת הארץ ולזה כיון רש"י ז"ל שכתב כשמגיע לברכת הארץ מוסיף עליו ועל בנטלי פי' כוסות לפי שבימיהם היה כוס לכל אחד ולפ"ז לא קשה מידי מהא דאמרינן אין מברכין על הכוס עד שיתן לתוכו מים דהכא על העטור קאי ופי' נכון הוא: פרק תשיעי דף נד ריש פרק הרואה במשנה משקלקלו הצדוקים ואמרו כו' התקינו שיהו אומרים מן העולם ועד העולם והתקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם שנאמר והנה בועז גו' ואומ' כו'. תימה מה ענין הך התקינו שיהא אדם שואל לכאן גם לשון והתקינו משמע דקאי אשלפניו. ונראה דהך תקנה היתה ג"כ משקלקלו האפיקורסי' ואמרו אין העול' אלא זה. וכיון שכפרו בעוה"ב לית דין ולית דיין ח"ו כחשו בה' ויאמרו לא הוא התקינו שיהא אדם שואל שלום חבירו בשם כדי להרגיל שם שמים בפי כל הבריות וע"ד שאמרו בר"ה (דף י"ח ב) שגזרו מלכות עובדי כוכבים גזירה שלא להזכיר שם שמים ע"פ וכשגברו בית חשמונאי ונצחום התקינו שיהיו מזכירין ש"ש אפילו בשטרות וכך היו כותבין כו' וזה שדרשו מקרא עת לעשות לה' הפרו תורתך ואמר רבא ע"ז בגמרא האי קרא מרישיה לסיפי' מדרש ומסיפיה לרישיה מדרש כו' עיין רש"י שלא פירש כלל מאי שייכות דברי רבא למשנתנו במה שאמר מרישי' לסיפא כו' אבל לפמ"ש הפי' מרישיה לסיפיה מידרש עת לעשות לה' הפרו תורתך היינו בדור שהפרו תורה משקלקלו האפיקורסי' אז יש לעשות לה' היינו לעשות תקנה להזכרת השם ומסיפיה לרישיה מדרש הפרו תורתך כו' היינו לעשות דבר הנראה אסור. משום עת לעשות לה' וע"ז מביא הברייתות. דבשעת המכנסים