קהלת יעקב (ברוכין) כג

שבקדושה בעי עשרה זכרים. דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ומצאתי בזוה"ק פ' כי תשא בשם רב המנונא סבא. בפסוק נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וגו' דריש על כוס של ברכה ואמר ונהרו אליו כל הגוים לאתויי נשים וקטנים אף על גב דפטורין מן המצות בכוס של ברכה חייבין. ואמר שם לשמש דפלח על פתורא אע"ג דאיהו לא אכיל איצטריך למשמע ולמימר אמן להריק ברכה לכוס ע"ש ונראה ברור שכן מפרשים הברייתא הכל חייבין לזמן היינו לשמוע ולענות וכמ"ש. ובירו' תולה מחלוקת רב ור' יוחנן שנים שאכלו אם רצו לזמן בדין שנים שדנו דיניהם דין והוא ענין עמוק מאוד דמדמי דין זימון לדין מושב ב"ד ויש לזה יסוד מוסד בדברי זוה"ק בכמה מקומות ובודאי שאין זה שייך בנשים אפילו בכמה: דף מו ע"א עד היכן ברכת הזימון כו' פירש"י ז"ל דקאי לענין שהיחיד לא יאמר אותה והקשו בתו' ורא"ש דמשמע לפירושו דלרב ששת יחיד אינו אומר ברכת הזן. וזה תימא דהא ברכת הזן דאורייתא כו' ועוד כמה קושיות ולכן פירשו דקאי אאחד מפסיק לשנים. או לענין אם הוצרך אחד מהם לצאת עד היכן צריך להמתין. ובהך דברכת המזון שנים ושלשה או שלשה וארבעה כפי' הרי"ף ז"ל דהיינו שברכת המזון מתחלקת לג' אנשים שכל אחד אומר ברכה אחת ומ"ד שלשה וארבעה סבר שברכת הזימון בעצמו עד נברך אומר אחד. והשני אומר הזן ומ"ד עד הזן סובר שאין לומר ברכת הזימון כ"א שיאמר אחריו גם עד הזן ולענין פסק הלכה סיים הרא"ש ז"ל וקיימא לן כרב נחמן דאמר עד נברך וכן עמא דבר דכ"א מברך ברכת הזן אלמא ברכת הזן אינה בכלל זימון והוא תמוה מאוד איך מכריע מזה דכל אחד מברך ברכת הזן. הא לעיל השיג על פרש"י ז"ל מהאי טעמא. דאף לרב ששת דאמר עד הזן אפ"ה כל יחיד ויחיד חייב לברך ברכת הזן ואיך מביא ראיה להכריע כרב נחמן מהא דכ"א מברך ברכת הזן. אם לא שנדחק לפרש כוונתו דאפילו היכא שמברכין בשלשה כל אחד מהן מתחיל מהזן ומברך כל אחד לבדו וע"כ דאין זה ברכת הזימון דלרב ששת כשמזמנין בשלשה ישתקו המסובין עד הזן אבל גם זה לא יתכן דהא מעיקר דינא המזמן הוא לבדו מברך כל הג' ברכות והשאר שותקין כדמשמע בריש שלשה שאכלו מהא דיהודה בר מרימר ומר בר רב אשי ורב אחא מדיפתי כרכו ריפתא בהדי הדדי כו' דאמרו חילוק ברכות עדיף אלמא דלא זימנו בשלשה כיון שאם יזמנו יברך רק המזמן לבדו. וכן מבואר מהך דשנים שאכלו מצוה ליחלק משמע אבל בשלשה המזמן מברך וכן משמע מהא דר' חייא (דף מג) עיין בברכת מזונא קאמר לך ואמר והלכתא גדול מברך וכן מהא דאר"י אורח מברך כדי שיברך לבעה"ב ועיין ברא"ש עצמו סוף שלשה שאכלו לענין אין מסיחין על כוס של ברכה וכ"כ הגר"א (ס"ס קצ"ה) וא"כ ע"כ כוונת הרא"ש ז"ל שכ"א מברך היינו ביחיד והדרא קושיא לדוכתי' דהא ס"ל לעיל דגם לר"ש היחיד מברך ברכת הזן וצ"ע: ולפע"ד נראה דפלוגתתם תליא בהא דתניא (דף מח ע"ב) ת"ר מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן את ה' אלהיך זו ברכת הזימון על הארץ כו' רבי אומר אינו צריך ואכלת ושבעת וברכת זו ברכת הזן אבל ברכת הזימון מגדלו לה' אתי נפקא ולכאורה פלוגתתם זאת אי ברכת הזימון מאת ה' אלהיך או מגדלו לד' אתי נפקא אין נפקותא לדינא רק משמעות דורשין אבל הנראה דיש ביניה' לענין דין זה דר"ש ס"ל כת"ק דברכ' הזימון איתרבי מאת ה' אלהיך ומדאקדמיה קרא לברכת הזן והדר ברכת הזימון ש"מ דגם ברכת הזימון מסתיימת בהזן ולא בנברך דלא הוה ברכה בפ"ע כ"א תוס' על ברכת הזן ור"נ סבר כרבי דאמ' ואכלת גו' זו ברכ' הזן וברכת הזימון לא הוזכר כלל בהאי קרא ומגדלו גו' נפקא ולא שייכא כלל לברכת הזן וברכה בפ"ע היא ומסתיימת בנברך זה נראה ברור בטעם מחלוקתם ולפ"ז ממילא מוכח דהלכה כרב נחמן בהאי דהא סתמא דש"ס לעיל ריש פרק ג' שאכלו חייבין לזמן מנא הני מילי ומייתי מגדלו לה' אתי או מקרא דכי שם ה' אקרא והיינו כרבי וע"כ דהכי הלכתא: שם ע"ב ת"ר אין מכבדין בדרכים התו' הקשו מעובדא דפ' במה בהמה שם (דף נא) לוי בריה דרב הונא בר חייא ורבה בר רב הונא הוה קאזלי באורחא קדמי' חמרא דלוי לדרבה בר רב הונא. בעי לוי לאפוקי מדעתי' דרבה בר רב הונא כו' אלמא מכבדין בדרכים וחלקו דכשיוצאין לדרך כאחד מכבדין כו' וקשה לתירוצם דעובדא דלקמן דרבין ואביי הוו קאזלי באורחא קדמי חמרי' דרבין לדאביי כו' ואמר אין מכבדין בדרכים והאי לישנא דקאזלי באורחא משמע שיצאו מתחלה יחד באורחא כמו מעשה דהתם ובלא"ה אין טעם לחילוק שמחלקין התו' ולענ"ד נראה דלא קשה כלל דהא דאמרינן אין מכבדין בדרכים היינו שמי שהולך במזדמן קודם אין צריך לכבד את הגדול ממנו להקדימו שילך לפניו אבל אם הגדול נזדמן קודם אם יקדימו הקטן ללכת לפניו זה ודאי אסור ומחזי כחוצפא דאטו משום שאין מכבדין בתחלה יחציף נגד הגדול אחרי שהוא מכובד מקודם אין זה בכלל אין מכבדין אדרבא חוצפא הוא וחוצפא בכל מקום אסור ולפ"ז א"ש דעובדא דהכא דאביי ורבין היה על צד ההזדמן מתחלת הליכתן קדמי' חמרא דרבין לדאביי רק שרבין לא כבדו ללכת לפניו. משום דאין מכבדין בדרכים אבל עובדא דהתם מיירי דחמרא דלוי היה הולך מתחלה אחר חמרא דרבה בר רב הונא ואח"כ הקדימו ורץ לפניו וע"ז בעי לוי לאפוקי מדעתיה שלא יסבור שעשה זאת בכוונה כיון שמתחלה היה הולך לאחריו ע"כ אמר לו חמור שעסקיו רעים כו' להודיעו כי לא בדעתו עשה זה כ"א החמור בעצמו עשה זה מפני שעסקיו רעים ולא היה בידו להנהיגו כראוי ומוכרח שם מהגמרא דבכה"ג איירי מדאמר חמור שעסקיו רעים משמע שנעשה עתה זאת. ולא מעת הליכתו מביתו ונכון הוא: דף מז ע"א אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים כו'. דאכתי לא כליא ברכה ופרש"י דאף עניית אמן מן הברכה היא ואמר בכיצד מברכין צריך שתכלה ברכה קודם בציעה משמע מכאן דחובה הוא גם על המברך לשמוע עניית אמן מכל ברכה שעונין הצבור אמן שהברכה מסתיימת ומתקיימת בעניית אמן וכמו שאמרו (דף מג ע"ב) גדול העונה אמן יותר מן המברך תדע שהרי גוליירין יורדים ומתגרין במלחמה וגבורים יורדין ומנצחין. הרי שעיקר קיום הברכה בעניית אמן ובירושלמי איתא בהדיא שצריך העונה אמן לכוין להוציא המברך בעניית אמן הובא בד"מ בא"ח (סימן קסז] וכן הוא מבואר בש"ס גבי נשיאת כפים סוטה (דף לט) שאין הכהנים מתחילין בברכה שנייה עד שיכלה אמן מפי הצבור ולא יפה עושים החזנים הממהרים לומר ברכות התפלה זה אחר זה ואין ממתינים אחר כל ברכה עד שיכלה אמן מפי הצבור ואינם מכוונים לשמוע האמן לצאת ידי חובתן בזה וגם הצבור אין שומעין התחלת הברכה וצריך ליזהר בזה. שם אכל דמאי כו' הא לא חזי ליה פירש"י והוי ליה ברכת זימון הבאה בעבירה וכתיב ובוצע ברך נאץ ה' ואמר מר הרי שגזל סאה חטים טחנה אפאה וברך עליה אין זה מברך אלא מנאץ משמע דעת רש"י כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"א מהל' ברכות וז"ל כל האוכל דבר אסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו בין בתחלה בין בסוף כיצד הרי שאכל טבל כו' והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב טעה כו' שלא אמרו שאין מברכין אלא שאין מזמנין שאין להם קביעות כו' ועיין ברא"ש שהקשה על הרמב"ם ג"כ מברייתא דגזל חטים כו' ומדברי רש"י אלו משמע דס"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דאף מברכת המזון פטור האוכל דבר איסור דכיון שמטעם מצוה הבאה בעבירה נגעו בה. מה לי ברכת הזימון או ברכת המזון דלדברי הראב"ד דבברהמ"ז חייב רק מזימון פטור שאין אכילתו חשיב קביעות. א"כ אין הטעם כלל משום מצוה הבאה בעבירה רק מחסרון קביעות. אלא ודאי דעת רש"י ז"ל דפטור לגמרי אף מברה"מז. וכן משמע מדמייתי ברייתא דב"ק (דף צד) אין זה מברך אלא מנאץ הרי שרש"י מפרש שאינו