קהלת יעקב (ברוכין) כב

לפסוק בודאי כר"ע אתי דמסתמא סבר רב אשי כר' יוחנן והלכתא דערלה הלמ"מ. וא"כ לא הוי מיקל בספק כזה אלא ע"כ דסבר כר"ע לגמרי וה"ה לברכה. ורבינא שאל לו מאי דעתך כר"ע דמיקל ליעבד מר כב"ש דמקילי טפי. שאלו לו לידע טעמו אם מפני שערל' מד"ס מיקל א"כ ליעבד כב"ש. או מחמת שסוב' כר"ע לגמרי או דרבינא סובר באמת דערלה מד"ס ולבריה מצינו בהדיא דסבר הכי שם בקידושין מר בריה דרבינא מתני ליה לקולא זה וזה יורד ולוקט וע"ש ורב אשי השיב לו ג"כ כדבריו דאפי' אי הוה מקילינן בערלה משום דד"ס הוא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה אבל באמת מדעבד רב אשי כר"ע ע"כ סבר כוותיה לגמרי דבספק הלכה לא מקילינן בהלמ"מ. שהוא ספק חסרון ידיעה וכמ"ש: דף מ ע"ב ולא שכחתי מלהזכיר שמך ומלכותך עליו. פירש רש"י היא ברכת אשר קב"ו להפריש תרומה ומעשר עיין בתוי"ט סוף מעשר שני תמה על דברי המזרחי והגור אריה שפירשו הך ברכה היא הודאה ושבח ולא נוסח ברכה שהיא תקנת אנשי כנסת הגדולה והיאך דרשינן לה מקראי. ותמה על זה מסוגיא זו דמשמע להדיא דקאי על נוסח הברכה כדמקשה מינה על ר' יוחנן שאמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה: והנה מה שהקשו המזרחי והגו"א דנוסח הברכה הוא דרבנן היא קושיא גדולה ומ"ש התוי"ט לתרץ דהוי אסמכתא ואסמכינהו לברכה אקרא לא משמע כן דהא כל הפרשה דריש לה התם במשנה וכלהו דאורייתא ועוד דבאמת קרא יתירא הוא להך דרשא. דהא כבר אמר עשיתי ככל מצותך אשר צויתני ומה מוסיף עוד לא עברתי ולפיכך דרש שלא הקדים כו' ולא שכחתי דרש מלהזכיר שמך כו' אבל מ"ש דנוסח ברכות הוא מתקנת אנשי כנסת הגדולה צ"ע לפענ"ד דהא מקרא מלא הוא כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקרואים מבואר להדיא שהיו מברכים על הזבח וע"כ היינו אשר קב"ו לאכול הזבח כמ"ש רש"י לקמן פרק שלשה שאכלו ובמשנה שלהי פסחים וכדאיתא בתוספתא סוף פסחים. אלמא דבימי נביאים ראשונים כבר נהגו בהם. ואף דברכת המזון לפניו היא מדרבנן כמבואר פרק היה קורא ע"כ צ"ל דאכילה דמצוה שאני והוא ברכת המצות ונהגו בהם מימות נביאים ראשונים ומסתמא ה"ה ברכות הפרשת מעשרות ועכ"ז דחוק הוא לומר דברכת המצות יהיה מה"ת דא"כ בעל קרי הקורא ק"ש יהא מותר לו לברך ועוד מבואר בסוגיא דחרש לא יתרום לעיל (דף טו) דהך ברכה דרבנן הוא ואלולי דמפרשי רש"י ותוס' בהפרשת מעשר היה נראה לפרש דקאי אאכילתו כמו שנאמ' לא אכלתי באוני ממנו גו' ומתוודה שלא שכח לברך עליו באכילתו וברכת שבעת המינים לאחריו הוא מדאוריית' לדעת הרבה פוסקים וכ"ש לרבן גמליאל דסבר מברך עליהם ג' ברכות הוי מדאורייתא דלא ס"ל ארץ הפסיק הענין וא"ש כפשוטו ומינה ילפינן לכל הברכות לענין שם ומלכות: שם בגמרא מייתי מתניתין הקלין שבדמאי כו' והנצפה ומפרש בגמרא פרחא קשה לכאורה לדברי בה"ג שפסק לעיל (דף לו) דקפריסין לאו פירא הוא כלל אף לענין ברכה. דהא לעיל שם משמע דפרחא היינו קפריסין מדאמרו שם דלהכי לא מתחייבי קפריסין בערלה משום שומר. דכי שקלי ליה לא מיית פירא הוה עובדא ושקלוה לפרחא דבוטיתא ואיקיים בוטיתא ופירש"י בוטיתא אביונות ומדלא מפרש כאן הגמרא דנצפה בוטיתא רק מפרש פרחא משמע דהיינו קפריסין. ודווקא ספיקן הוא דפטור הא ודאן חייב והרי הוא דלא כר"ע דאמר אין מתעשר אלא אביונות בלבד והוא סתם משנה. ואולי יש לומר לדברי בה"ג דפרחא סובל לפרש בין קפריסין בין אביונות כדרך שאמרו שם צלף נטעי אינשי אדעתא דפרחא. ומש"ה פרשו כאן פרחא שיוכל להתפרש לכל אחד כדאית ליה בין לר' עקיבא בין לחכמים ולא ירדה כאן הגמרא להכריע בפלוגתתם: דף מא מחלוקת כשברכותיהן שוות כו' אבל כשאין ברכותיהן שוות ד"ה מברך על זה וחוזר ומברך על זה פי' אף ר' יהודה מודה לרבנן. וכתב רש"י ואף על גב דתנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא. הני מילי בחד מינא כו' אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר הזית ולכאורה קשה דהא כ"ז לר' יהודה קיימינן דהא מתניתין דבירך על פירות האילן בפה"א יצא מוקמינן בגמרא שם מאן תנא דעיקר אילן ארעא אמר רב נחמן בר יצחק ר' יהודה היא כו' ולר' יהודה לא שייך למימר בירך על הצנון לא נפטר הזית דהא לא מברך על צנון בפה"א לר' יהודה דתנן בר"פ ועל הירקות הוא אומר בפה"א ר' יהודה אומר בורא מיני דשאים ויש לישב ודו"ק: פרק שביעי דף מה ע"ב נשים מזמנות כו' התוס' ד"ה שאני התם דאיכא דיעות הוכיחו דנשים רשות הן לזמן ולא חייבות. ודחקו לפרש ההיא דריש ערכין הכל חייבין בזימון לאחויי נשים. דלענין רשות קאמר יעויין בדבריהם. והרא"ש ז"ל חלק עליהם וכתב דההיא דערכין ע"כ לחיובא מרבי מדקתני הכל חייבים ועוד דומיא דכהנים לויים וישראלים: והנה לדבריו קשה על מנהגינו דאין הנשים מזמנות. אבל לכאורה קשה על הרא"ש ז"ל דבפ"ק דמגילה (דף ה) דאמרינן בהדיא בש"ס נשים חייבות במקרא מגילה כו' וכן בברייתא דערכין הכל חייבים במקרא מגילה לאתויי נשים ובודאי משמע כפשטא דחייבות לקרוא המגילה ואפ"ה כתב שם הרא"ש ז"ל בשם בה"ג ועפ"י התוספתא והירושלמי דהיינו שחייבות לשמוע מקרא מגילה מפי הקורא שאף הן היו באותו הנס. אבל לא שיקראו הן ואין מוציאין אנשים ידי חובתן ומ"ש בערכין הכל כשרים לקרות המגילה לאתויי נשים היינו להוציא נשים וכמ"ש התוס' הרי שהסכים לדעת בה"ג דהכל חייבים במקרא מגילה מתפרש לשמוע לא לחיוב קריאה וע"כ צריך לפרש כן למ"ד מגילה בעשרה דהכל חייבין היינו לשמוע דאש' אינ' מצטרפת למנין עשרה ואטו תקרא האשה בצבור והא אמרו גנאי לאשה שתקרא בצבור [והרמ"א ס"ס תר"צ כתב ויש להסתפק אם נשים מצטרפו' לעשרה] ולפ"ז גם הכא נ"ל לפרש בזימון היינו שאוכלות עם ג' אנשי' חייבות לשמוע גם הם הזימון ולענות. אבל לא שיתחייבו הן בעצמן ויעשה זימון מהן לבד בחיוב דמאה נשי כתרי גברי דמיין ודיעות לא מהני רק לרשות ולא לחיוב עד שיהיו אנשים וגדולים דומיא דגדלו לה' גו' או כי שם ה' אקרא שהכל בזכרים. וכן משמע פשטא דברייתא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אם רצו לזמן אין מזמנין משמע דברישא אם רצו מזמנין וכמ"ש התוס' אבל לא לחיובא ומ"ש בערכין הכל חייבין בזימון לאתויי מאי לאתויי נשים ועבדים דתניא נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן מביא ראיה מבריית' דנשים שייכות בזימון לעצמן ומש"ה אם אכלו עם אנשים שחייבים בזימון נתחייבו ג"כ לשמוע אבל לא שהם עצמן חייבות לזמן דא"כ ליתני סיפא נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין וכמ"ש ולענ"ד גם מגמרא דהתם הכי משמע דאמרו שם אח"כ הכל מצטרפים לזימון לאתויי קטן משמע דברייתא דלעיל לא איירי בצרוף ולענין צרוף לא מרבה נשים רק קטן וכן משמע מברייתא דנשים מזמנות לעצמן כו' וכ"כ הר"ן בפ"ב דמגילה ואם איתא שהנשים חייבות בזימון כשאוכלות לעצמן למה לא יצטרפו גם עם אנשים לחיוב זימון ומ"ש הר"ן שם דהיינו טעמא דאינן מצטרפות עם אנשים אע"ג דחייבות בעצמן משום פריצותא לא נהירא כלל דלא מצינו בשום מקום פריצותא רק בצירוף נשים ועבדים ולמה לא אמרו להדיא בצירוף נשים עם אנשים וכ"ש עם עבדים ואטו לא יאכלו יחד עם אנשים וכיון שאוכלים למה לא יזמן אדם עם ב"ב אלא ודאי שאין מצטרפים לחיוב שאינן חייבות רק לשמוע אם אכלו עם אנשים וכמו שפי' במגילה: ונראה דזימון בעשרה ובשם ודאי לא שייך בנשים דכל דבר