קהלת יעקב (ברוכין) כא

דוד למקומה ויין לנסכים יעשו מיד שיבנה בית המקדש וימעטו הענבים בירושלים ומפני כן יצטרכו לתקנה הזאת: ובמסכת ב"מ (דף קא) על משנה דשטף נהר זיתיו משמע כמ"ד כרם רבעי דאמר ר"ל לא שנו אלא תוך שלש אבל לאחר שלש הכל לבעל הקרקע משום דלא מהני ליה גושיה לבעל הקרקע וקשה הא גם בשנה הרביעית מהני ליה להוציא מידי רבעי שצריך לאוכלו בירושלים או לפדותו ובודאי אין הפירות שוים רק מעט ואין חשוב ממונו כלל דממון גבוה הוא כמעשר שני והיכי אמר דלא מהני ליה מידי ואין לומר דמיירי בחו"ל ואתי שפיר לפי שיטת הרמב"ם דנטע רבעי אין נוהג בחוץ לארץ זה אינו דהא תני עלה לקמן אם אמר הלה זיתי אני נוטל אין שומעין לו מפני ישוב ארץ ישראל ובלא"ה כולהו מתניתין בארץ ישראל איתאמרי. אע"כ שסובר כרם רבעי. ומתניתין בזיתים איירי ואין רבעי נוהג בהם: והנה חכם אחד רצה לומר דהך פלוגתא דכרם רבעי או נטע רבעי תליא בפלוגתא דראב"י ורבנן בסוטה (דף מג) גבי חזרה מעורכי המלחמה דסתם משנה ס"ל אחד הנוטע כרם ואחד כל אילני מאכל ולא חללו חוזר עליו ור' אליעזר בן יעקב סובר בברייתא כרם כמשמעו ורצה לומר דלראב"י ס"ל דא"צ חלול רק בכרם מדכתיב אשר נטע כרם ולא חללו ושאר אילנות אין צריך חילול ואין זה נכון כלל דהא רבי דסובר כאן כרם רבעי מקרא אחרינא נפיק ליה מגז"ש דתבואתו כו' ואי ס"ל כראב"י תיפוק ליה מהתם ועוד דלא מוכח כלל לפוטרו מחילול אף דאינו חוזר עליו דבחזרה מעורכי המלחמה הוה הטעם מפני שאין חביב כל כך ואין דאגתו עליו ואין בו שמחה ובפרט לדברי הרמב"ן בפי' על התורה שכתב שהיו נוהגין ללכת בחלילין ולשמוח בשנה הרביעית והיו נוהגין כך בשמחה יתירה בכרם המשמח אלהים ואנשים וראב"י דריש כרם כמשמעו לא מטעם חילול כמו שדרש שם בית כמשמעו נטע כמשמעו וגם לת"ק צריך לחלק כן דהא גם לת"ק אינו חוזר רק בחמשה אילני מאכל אבל בארבעה אילני מאכל אינו חוזר אף דודאי צריך חילול אף לנטיעה אחת כדין ערלה. וכמ"ש הרמב"ם בפרק יו"ד מהל' מעשר שני דהא ת"ק לא דריש גז"ש דתבואתו מכלאי הכרם להיות מקום לומר שאינו נוהג באילן אחד וכמו שיתבאר ולא הוזכר כלל ברבעי כרם דנבעי שתים כנגד שתים ואפ"ה אינו חוזר משום שאין שמחה כל כך כ"א בכרם שלם וה"נ לראב"י לא תליין אהדדי ומקרא ולא חללו דריש בירושלמי את שמצוה לחללו פרט לנוטע כרם בחו"ל שאין מצוה לחללו אינו חוזר וכאן מבואר כדברי הרמב"ם פרק ט' מהל' מע"ש ונטע רבעי שכתב דנטע רבעי אינו נוהג בחו"ל והראשונים הקשו עליו והאריך בזה הרשב"א בחידושיו בפ' מרובה ובמיוחסות להרמב"ן מאין הוציא הרמב"ם דין זה והתימא עליהם שהעלימו עין מהירושלמי הזה מפורש במס' סוטה שכרם בחו"ל אין מצוה לחללו ואם איתא כדבריהם דרבעי דינה כערלה ובערלה הלכה למ"מ דנוהג בחו"ל והלמ"מ כדין תורה דמיא א"ו מוכח כדברי הרמב"ם ז"ל שדינו לענין זה כמעשר שני. והפוסקים הביאו בשם ר' אחאי בשאלתות דלמ"ד כרם רבעי יש קולא אחרת עוד. אף בגפן אינו נוהג אלא בשתים כנגד שתים כדין כרם. אבל לא בגפן יחידית. וכי היכי דבעינן כרם ולא שאר נטיעות הכי נמי דבעינן כרם ולא גפן יחידית והר"ן במס' ר"ה הקשה עליו בשם הרמב"ן ז"ל דהא כרם דבעינן ילפינן מכלאים ובכלאים אפילו בגפן יחידי בעי הרחקה ומקדש ע"ש ולענ"ד קשה טובא על הרמב"ן דמצינו בירושלמי בהדיא סוף פרק רביעי מכלאים דר' ישמעאל סבר אין עבודה לגפן יחידית ומייתי עובדא דרב הונא זרע כרשינין בכרם ואינו אסור משום כלאים. מעורבבין הויין וכר' ישמעאל דאמר אין עבודה לגפן יחידית ומסיק שם כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל וא"כ דברי השאלתות נכונים כי היכי דמקלינן לפסוק כמ"ד כרם רבעי משום דהמיקל בארץ כו' ממילא אליביה יש לומר דדווקא בכרם שלם נוהג אבל לא בגפן יחידית דומיא דכלאים לר' ישמעאל והלכה כמותו בחו"ל. וכן דעת רש"י כדברי השאלתות בסוטה (דף מג ע"ב) דאיתא התם כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן משום ראב"י ילדה פחותה מטפח חייבת בערלה כל שנותיה דמתחזיא כבר שתא וה"מ שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב אבל כוליה כרם קלא אית ליה ופירש"י דלהכי נקיט שתים כנגד שתים דסבר ליה כמ"ד כרם רבעי שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת אלא בכרם שלם אלמא להדיא דעת רש"י כדברי השאלתות דלמ"ד כרם רבעי בעינן שתים כנגד שתים כו' אלא שדברי רש"י תמוהים ממקום אחר כמו שכתבתי במקומו ע"ש: ובעיקר דינא דכרם רבעי או נטע רבעי קשה הדבר להקל ע"פ הקושיות שכתבתי מהירושלמי ומכל המשניות גם ממשנה דסוטה דאיתא להדיא בשאר אילני מאכל ולא חיללו. אבל כיון שגם להרמב"ם שפסק נטע פטור לגמרי בחו"ל וע"פ הירושלמי דסוטה שכתבתי לעיל בצירוף הב' דיעות יש להקל בחוץ לארץ ולענין מה שכתבתי ראיה ממס' ב"מ דהו"ל כרם רבעי לדעת הרמב"ם יש לתרץ דמדבריו פ"ד מהל' שכנים נראה דלא גריס בגמרא משום ישוב א"י רק משום ישוב ארץ ומשמע דאפילו בחוץ לארץ ואתי שפיר לפי שיטתו דמיירי בחוץ לארץ דאין רבעי נוהג לשיטתו וצ"ע ברמב"ם ובכ"מ שם: דף לו בסוגיא דצלף של ערלה בחוץ לארץ. פרש"י ערלה בחו"ל מדברי סופרים הוא וקשה דהא בסוגיא (דף לח) משמע דעיקר כר' יוחנן דאמר בחו"ל הלכה למשה מסיני והא דספק ערלה מותר משום דכך נאמרה ההלכה. ודאה אסור ספיקא מותר ולמה ליה לרש"י לפרש דלא כהלכתא ונ"ל דהוכרח לפרש כן משום דלמ"ד הלמ"מ הוא אלא שכך נאמרה דספיקה מותר אין להתיר רק בספק אם הפירות מאילן ערלה או משאר פירות דבכי האי גוונא שייך למימר כך נאמרה הלמ"מ אם יוולד לך ספק בהן יהיה מותר אבל בספק שבדין שנסתפק לנו היאך דעת התורה באילן זה ויוכל להיות שהתורה אסרה המין זה אין סברא לומר עוד דמ"מ יהיה מותר דהתורה התירתו מפני שיסתפק לנו באיסורו. זה אין סברא כלל דאם לפי ד"ת אסור הוא ואמיתת הדין קמי שמיא גליא שאסור היאך תתיר שוב דבר שאסרה. וכיון דהספק לנו על הדין אולי אסור הוא אם כן אין ביכלתינו להתיר עוד. ואין זה ספק כיון שהוא מחסרון ידיעתנו ודוק בזה כי סברא נפלאה היא. וי"ל שזה כוונת הרמב"ן בספר המצות בהשגותיו על הרמב"ם שכתב דכל איסורין דרבנן מוזהר עליהם בלא תסור מן התורה וע"ז הקשה הרמב"ן דא"כ אמאי מקלינן בספק דרבנן וכתב דאין לומר דנהגו להקל בהם דהם אמרו להקל בגזירתם מספק דא"כ בספק הבא ממחלוקת אמאי מקלינן דלא שייך בזה תנאי דהם אמרו כיון שהוא מחסרון ידיעתנו. ואילו היינו יודעין יוכל להיות שאסרו דבר זה בודאי וכ"ש דליכא למימר הכי באיסור תורה שהתירה לנו במה שבאמת אסרה מחמת חסרון ידיעתנו שנסתפק לנו. וע"כ הוכרח רש"י לפרש כאן כיון שסמך רב להקל בקפריסין לפי שאין אנו יודעין מה הוא מין זה ע"כ ס"ל דהוי מדברי סופרים ממש. ולכן מקילין בספק פלוגתא ג"כ: ועפ"ז אתי שפיר גירסת בה"ג דגריס והלכתא כמר בר רב אשי דזריק אביונות ואכיל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פירא הוא לגבי ברכה נמי לאו פירא הוא שהקשו עליו כל הפוסקים דלגבי ערלה היינו טעמא משום דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו"ל אבל לענין ברכה אין חילוק בארץ לבין חו"ל וכמו שבארץ כו' ולפמ"ש ניחא דע"כ מה שהשיב רב אשי ר"ע במקום ר"א עבדינן כוותיה. וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ע"כ