קהלת יעקב (ברוכין) יח

אוכל טבלים וכן הא דמסיק קמחטטי שכבי מפני ששמחים כו' הוא מדה כנגד מדה ג"כ שבאין לידי ליקוט עצמות דצריך להתאבל כל אותו יום. ודו"ק וכן בהך דב"ק ג"כ לא ס"ל לר"י לסמוך על דברי ר' יהודה בן בתירה אבל בבבל נהגו כהני תלת סבי ויש לפרש האגדה דמס' שבת (דף כה) ותזנח משלום נפשי אמר ר' אבהו זו הדלקת הנר בשבת נשיתי טובה אר"י זו בית המרחץ ר' ירמיה בר אבא אמר זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לת"ח דבבבל גזרו על המרחצאות. גם לא היו נוהגין בתכשיטין שזו ג"כ מתקנת עזרא וחדא באידך תליא לפי שתיקן טבילה ויש בזה ביטול פריה ורביה לכן תיקן תכשיטין בע"ש. וכיון שלא קבלו תקנתו לטבילה לא קבלו ג"כ לתכשיטין. ומה שאמר הדלקת הנר בגיטין (דף טז) אתו חברייא שקלו לשרגא מקמייהו ודו"ק: דף כג ע"ב אמר רבא אף על גב דתניא תיובתא דשמואל הלכתא כוותיה מ"ט כל לנטורינהו טפי עדיף ולכאורה קשה כיון דתיובתא למה הלכתא כוותיה ובכל דוכתי מקשה תיובתא והלכתא ויש לתרץ דמוקמינן לברייתא דלא חייש לנטורינהו כב"ש לעיל וכמשנה ראשונה דאמרה מניחן בחלונות הסמוכות לר"ה ודו"ק: דף כד ע"א בעי מיניה רב יוסף בריה דרב נחוניא מרב יהודה שנים שהיו ישנים בטלית אחת כו' א"ל הכי אמר שמואל מותר אפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף אשתו ולא מיבעיא אחר אדרבה כו' ובסוף הסוגיא א"ל רב כהנא לרב אשי התם אמר רבא אע"ג דתניא תיובתא דשמואל הלכתא כוותיה הכא מאי כו' א"ל אטו כולהו כו' ופרש"י דקאי על הא דשרי שמואל באשתו עמו וקשה דהא בהא לא פליגי כלל וגם רב יוסף שרי באשתו ואסר באחר והברייתא פליגא בין באשתו בין באחר לדידיה ונראה דרש"י ז"ל הוכרח לפרש כן מדתלי הגמרא הא מילתא באידך דשמואל דמיקל באשתו עמו והלכה כוותיה אע"ג דתניא תיובתא ולפום סברא דשמואל דס"ל אשתו חמירא מיבעיא ליה גם הכא דהוי תיובתא במאי דמקיל אפילו באשתו אי הלכת' כוותי' ובאמת לפום סברא דשמואל דאשתו חמירא טפי א"כ יש לומר דברייתא דשריא לא איירי כלל באשתו דאמרה שנים שהיו ישנים בטלית אחד סתם ולא הוזכר כלל איש ואשתו ובברייתא דאסרה מפורש בניו ובני ביתו בצדו. וב"ב היינו אשתו וי"ל דגם ברייתא דשריא לא שריא רק באחר אבל באשתו מודי לאידך ברייתא דאסור. כיון דס"ל לשמואל ע"פ הסברא דאשתו חמירא ולהכי מיבעיא ליה אי הלכתא כשמואל דהא הוי תיובתא כיון דבחדא אסר בפירוש בין באשתו בין באחר ובאידך דשריא לא אשכחן אשתו בפירוש ומסתברא שלא לעשות פלוגתא רחוקה ולמימר דלא שריא רק באחר ודו"ק. כי זה נראה נכון בכוונת רש"י ז"ל ולפ"ז הוה נראה לפסק הלכה דאשתו עמו ודאי אסור דלא כשמואל דהא ברייתא דלא כוותיה והיכא דאיתמר איתמר כו' ולפ"ז אפשר דגם באחר לא ס"ל כשמואל רק כברייתא דאסרה. כיון דע"כ שמואל לא שמיע ליה אידך ברייתא דאסרה מדפסק אפילו אשתו עמו דמותר דאי הוה שמיע ליה לא הוי מתיר באשתו עכ"פ. והוי מוקי ברייתא דהתירא באחר וכיון שכן הלכה כברייתא וכ"כ הרא"ש בשם הר"י ז"ל שכתב לאסור בתרווייהו וגם בש"ע (סימן ע"ג ס"ב) הביא יש מי שאוסר וראוי להחמיר כדבריהם וכן משמע בירושלמי שילהי קדושין דהכי איתא התם תני שנים שהיו ישנים במטה אחת זה מתכסה בכסות עצמו וקורא וזה מתכסה בכסות עצמו וקורא אם היו בנו ובתו קטנים מותר וזו היא ברייתא דאסרה כההיא ברייתא ממש שהביאו הכא בגמרא דילן הישן במטה כו' לא יקרא ק"ש אלא א"כ טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו וב"ב קטנים מותר והפ"מ שפי' שם כלומר מחזיר פניו ומתכסה כדאמר בפרק מי שמתו. תימא הא מחזיר פניו לא הוזכר אלא בברייתא דשריא ולא בעיא הפסק טלית ואיתא התם עוד תמן אמרינן איש ואשתו מותר. פי' בבבל אמרו דדוקא אחרים הישנים בעו הפסק טלית אבל איש ואשתו מותר. וזהו כרב יוסף דהכא ומסיק ר' יעקב בר אחא משמיה דר' אלעזר לאיש ואשתו נצרכה פירש דהברייתא נצרכה לאיש ואשתו שלא נטעה לומר דאשתו כגופיה דמיא והפ"מ שפי' תמן בבבל אמרו איש ואשתו נמי מותר כשזה מחזיר פניו כו' דבריו תמוהים מאוד ודו"ק: שם ע"ב אמר רב הונא אמר ר' יוחנן היה מהלך במבואות מטונפות מניח ידו על פיו וקורא ק"ש א"ל רב חסדא כו'. נראה דטעמא דרב הונא משום דמהלך לא מחשיב קבע ומש"ה לא קרינן ביה והיה מחניך קדוש כיון דלא קבע ולא מיקרי מקומו ואפ"ה איצטריך להניח ידו על פיו דהא דמתיר רב הונא בכל הגוף משום שאינו קביעת מקום אזיל לטעמיה דאמר לקמן גבי ידו בבה"כ מותר לקרות ק"ש דלא קפדינן רק אכלי נשמה שיהיו במקום טהרה ולכן מצריך עכ"פ להניח ידו על פיו אבל אשאר אברים לא קפדינן כדשרי בידו בבה"כס. אבל רב חסדא לטעמיה דסובר דאפילו בשאר איברים קפדינן משום כל עצמותי גו' ואף שכל גופו עומד במקום טהרה ולכל מילי קי"ל ידו בתר גופו גרירא. אפ"ה כיון שעתה הוא במקום טומאה. משום אבר אחד אסרינן. הגם שבודאי אינו קובע מקום לעצמו א"כ ה"ה במהלך במבואות המטונפות אף דנימא מהלך לאו כעומד ולא קבע מקום הוא. הא גם יד אחד לא קבע מקום בפ"ע ואפ"ה אסרינן ש"מ דלא תליא בקביעותא. וכ"ש כשכל גופו במקום טומאה לא גרע מידו בבה"כס. ולפ"ז נראה דלענין הלכה תליין אהדדי הנהו תרי פלוגתא דרב הונא ורב חסדא וכיון דהלכה כרב חסדא בהא דמהלך במבואות המטונפות דלא סגי במניח ידו על פיו נראה דה"ה בצואה על בשרו או ידיו בבה"כ אין הלכה כרב הונא דדריש דוקא כל הנשמה אלא כרב חסדא דבעי כל עצמותי גו' ועיין רא"ש שהביא פלוגתת ר"ח ורב אלפס בפלוגתא דלקמן. גם בשו"ע (סי' ע"ו) הביא ב' דיעות ולפי מ"ש ראיה לדברי ר"ח לפסוק לחומרא. פרק רביעי דף כז ע"א ושל מוספין כל היום ר' יהודה כו' עיין תוס' שכתבו ובההיא דפלג המנח' נמי ס"ל לרבי כר' יהודה משום דאמרינן לקמן דעביד כמר עביד ודעביד כו'. וקשה למה לא הוכיחו בפירוש מהא דרבי צלי של שבת בערב שבת כו' שמע מינה כדר' יהודה ס"ל כדדייקינן מרב ובירושלמי משמע דטעמא דרבי משום דתפלת ערבית רשות דאיתא התם דבי ר' ינאי אמרין כיון שעלה אדם על מטתו אין מטריחין אותו לירד. אמר ר"ז כל מה דהוינא עביד כן הוינא מפחד בליליא לית לך אלא כהדא דרבי מפקיד לאמוריה אכריז קומי צבורא מאן דמצלי יצלי דרמשא עד יומא קאים אבל א"כ גם מדרב לא מוכח מידי דהא רב סבר תפלת ערבית רשות רק מדשמואל יש להוכיח שפיר דסבר תפלת ערבית חובה ואפ"ה אמר מתפלל של שבת בע"ש או של מוצאי שבת בשבת כו' ודו"ק: דף כח ע"א היו לפניו שתי תפלות כו' אמר ר' יוחנן הלכה מתפלל של מנחה ואח"כ מתפלל של מוסף ר' זירא כי הוה חליש מגירסיה אמר מאן אמר הלכה בי מדרשא כו' מדברי רש"י נראה שהוא גורס בדר"י הלכה כר' יהודה שאמר מתפלל של מוסף תחלה שכך כתב בד"ה מאן אמר הלכה בי מדרשא ופי' מאן אמר הלכה כר' יהודה ולא כגרסא שלנו וכן משמע מהא דאמר חדא היא לך או חדתא הוא לך ומאי חידושיה אי אין הלכה כר' יהודה פשיטא דיחיד ורבים הלכה כרבים ועוד דאמר דמספקא ליה בריב"ל וריב"ל אמר לקמן המתפלל תפלת המוספין לר' יהודה אחר שבע שעות עליו הכתוב אומר כו' ומסתמא סבירא ליה כוותיה ומדברי תוספת (דף כ"ז) ד"ה ת"ש משמע דגרסי אין הלכה: