קהלת יעקב (ברוכין) יז

כיילינהו רבי בהדדי אע"כ יש חילוק בין מקרא מגילה לשאר מצות דשאני מקרא מגילה דעיקרה לשמוע ופרסומי ניסא וכמ"ש הכ"מ ואף דקיי"ל כר' יהודה דאף בקריאת שמע יצא בדיעבד מגילה שאני: דף טז ע"א רמי ליה רב מרי כו' תנן האומנין קורין בראש האילן כו' אלמא לא בעי כוונה ורמינהו הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו שנאמ' שמע ישראל ולהלן הוא אומר הסכת ושמע ישראל מה להלן בהסכת אף כאן בהסכת כו' עד לא קשיא כאן בפ' ראשון כאן בפ' שני. קשה למה לא מקשי ממתני' דהיה קורא כו' אם כיון לבו יצא או מכולהו ברייתות שהובא בראש הפרק דמצרכי כוונה ולמה ליה להביא ברייתא חדשה שלא הובאה שם כלל ונראה לי דמהנהו לא מוכח כ"כ דאפשר דבשעת מלאכה יכול לכוין את לבו ג"כ ולכן מייתי הך ברייתא דדריש מהסכת דמשמע שלא יעסוק בשום דבר בשעת ק"ש. דהכי משמע לישנא דהסכת שיכוין כל חושיו להאזין ולהכי לא דייק לה מהך קרא דעל לבבך כדדייקי כולהו תנאי ואמוראי דהתם על כוונת הלב לחוד וכאן לרבות עוד הכנת איברים וביטול מלאכה ולפ"ז יש מקום לומר גם להיפך דמשום הכי לא הובא לעיל הך ברייתא דדריש מהסכת ודרשי התם מעל לבבך. לא דפליגי על ברייתא זו ולא דרשי מהסכת דמשמע יותר אלא דמה דנשמע מעל לבבך לא נשמע מהסכת ג"כ. דהסכת משמע שיכוין כל אבריו שלא יפנו לעסק אחר אבל כוונת הלב למה שמוציא מפיו לא משמע מהסכת. ואתי שפיר מאי דמסיק לא קשיא כאן בפרק ראשון כאן בפרק שני אפילו לרבא ולא כמו שנדחקו בתוס' דלאו דווקא פרק דהא רבא לא בעי כוונה רק בפסוק ראשון אלא דאפילו למ"ד לא בעי כוונת הלב רק בפסוק ראשון היינו כוונת הלב דנפקא מעל לבבך ומשום דכתיב הדברים האלה לא קאי רק על פסוק ראשון אבל הכנת איברים דנפקא מהסכת ושמע לא כתיב מיעוטא ויש לומר דכל הפרשה בעינן בהסכת. וכדעת הפוסקים הסוברים כן להלכה עיין רא"ש. אלא שהם כתבו מטעם עראי ונפקא מקרא דודברת בם עשה אותם קבע במס' יומא (דף יט). ולפ"ז קשה הך דרשא דהסכת למאי אתא דלכוונת הלב מעל לבבך נפקא. ולביטול מלאכה מהך דיומא נפקא אבל לפמ"ש ביטול מלאכה לא מטעם עראי הוא רק משום הסכת דמשמע הכנת איברים. וכן לא יקרוץ דהתם. ודרשא ודברת בם עשה אותם קבע דדריש התם קאי על התורה כמו הא דדרש התם ודברת בם ולא בדברים אחרים והשח שיחת חולין כו' דודאי קאי על התורה. ודו"ק: דף יט ע"א אין המת מוטל לפניהם. פירש"י שהוא בבית אחר כו' ויש מפרשים שנתון לצד אחר. נראה שפי' הי"מ לר"פ דמשני לעיל תרגומא אמחזיר פניו ואוכל. אבל בבית אחר חייב בק"ש ובכל המצות וע"כ דהכא מיירי שהוא באותו בית אלא שנתון לצד אחר ופי' הראשון של רש"י הוא לרב אשי דמשני כל מוטל עליו לקברו כמוטל לפניו דמיא ודו"ק: דף כ ע"ב תפילין פשיטא. לכאורה קשה מאי פשיטא הא פלוגתא דתנאי הוא אי שבת זמן תפלין הוא ובריש פרק המוצא תפלין מוקי ת"ק דמתניתין כמ"ד שבת זמן תפלין הוא ולהכי זוג אחד אין טפי לא ומאי מקשה פשיטא אדרבא צריכא טובא למסתם כמאן דאמר לאו זמן תפלין והוי מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות ונראה דהך סוגיא סברה כסוגיא דקידושין דפטרינן נשים מתפלין מהקישא דת"ת דאיתקש בין בפרשה ראשונה בין בפרשה שניה משא"כ מזוזה. וכן אמרו בירושלמי החייב בת"ת חייב בתפילין וסוגיא דעירובין אתיא אליבא דרבא והארכתי בזה בקונטרס דתפילין בחוה"מ בספרי משכנות יעקב ויישבתי דברי הרמב"ם שפסק זוג אחד אין כו' כת"ק ופסק שבת לאו זמן תפלין וסותר זה את זה לפי סוגיא דעירובין ועפ"ז מיושב כאשר ביארתי שם ומסוגיא זו דמקשה פשיטא ראיה לזה. ועיין עוד בענין מצות צריכות כוונה כו': דף כא ע"א והרי תפלה דדבר שהצבור עסוקין בו הוא כו'. הקשו התוס' אמאי שבק בבא דק"ש דקאי גבה דדבר שהצבור עסוקין בו הוא וקתני אינו מברך לפניהם כו'. ונראה לי לתרץ דברכות ק"ש אם הוא בצבור ושומע הברכות יצא ידי הברכות. אפילו למ"ד הרהור לאו כדבור דמי אבל הש"ץ מוציא השומע ידי חובתו בברכות. ולכן אתי שפיר מה שאמרו במשנה בק"ש מהרהר בלבו ואע"ג דלאו כדבור דמי. אבל אינו מברך לפניהם ולאחריהם אפילו בהרהור דממה נפשך ביחיד למה יברך כיון דלאו כדבור דמי ובצבור לא מקרי מברך בהרהור רק בשמיעה ולכתחלה שרי לשתוק ולשמוע וא"צ להרהר בעצמו תיבות הברכות. משא"כ ק"ש דצריך כל אחד לשנן בפי כדאיתא בירושלמי ואין ש"ץ מוציא. מהרהר ואף על פי שאין יוצא ידי חובתו. ולהכי לא מקשה מברכות ק"ש אבל מתפלה מקשה שפיר דמשמע אי לא אתחיל אינו מתחיל אפילו בהרהור והא תפלה בלחש הוא וכשהצבור מתפללין יושב ובטל מדבר שהצבור עסוקין בו גם לא שייך לשנויי דמקצר בדבור הא אי לא אתחיל אינו מתחיל בדבור אבל לעולם מהרהר. וכמו שהקשו התוס' די"ל דבתפלה יוצא ידי חובתו בהרהור כדכתיב וחנה היא מדברת על לבה וע"כ בבע"ק אסור אפילו בהרהור ועיין במג"א (סי' קא ס"ק ב) נסתפק בזה: דף כב ע"ב מסקינן בגמרא דעיקר תקנת עזרא היתה לבריא המרגיל אבל בריא לאנסו או חולה המרגיל פטור וקשה הא עיקר תקנת עזרא מפרשינן בפרק מרובה (דף פ"ב) אתא הוא ותיקן אף לד"ת והטעם ע"כ כדמפרשינן הכא כדי שלא יהו ח"ח מצויין אצל נשותיהן כתרנגולים ולעיל אמרו בסתם ת"ח אפשר בנתינת ט' קבין ופירש"י אע"ג דלא תנא לקמן אלא בחולה סתם ח"ח חולים הם כו' וא"כ דת"ח חשיבי חולים פטורים מטבילה זו לתקנת עזרא ומה הועיל בתקנתו ונראה לתרץ דהא דקרינן לסתם ח"ח חולים. נתחדש בימי ר"ג כדאמרינן ריש הקורא עומד מימות משה עד ר"ג לא היו לומדין תורה אלא מעומד. משמת ר"ג ירד חולשא לעולם והיו לומדין תורה מיושב והיינו דתנן משמת ר"ג בטל כבוד התורה ומאז והלאה הוא דמחזקינן סתם ת"ח חולים. הא קודם לכן היו כולם בחזקת בריאים לכל דבר וחייבים היו בטבילה ואגבן הצריכו לכל אדם ואפילו לעם הארץ שאינו עוסק בתורה דלא שייך ביה טעם התקנה אעפ"כ אי אפשר לחלק. ועפ"ז יש לתת טעם להא דאמרינן הכא בטלוה לטבילותא והקשו התוס' היכי אלים ר' יהודה לבטל תקנת עזרא והלא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' ולפמ"ש ניחא דכיון דהאידנא ת"ח פטורין ממילא אף כפי תקנת עזרא שדינן כחולין. וכיון שבטלה התקנה לענין ת"ח שבשבילן היתה עיקר התקנה פשיטא שאין לחייב שאר העם ולפטור הת"ח שעיקר התקנה בשבילם ואולי זהו טעם ר' יהודה בן בתירא שאמר בני פתח פיך ויאירו דבריך: ויש עוד מקום לומר דתקנת עזרא היתה בארץ ישראל ולא קבלוה בחוץ לארץ ועפ"ז יש לפרש הגמרא דיבמות (דף סג ע"ב) דאמרו ליה לר' יוחנן גזרו על שלשה דברים בבבל ואמר להם מפני שלשה עבירות שהיו ביד בני בבל גזרו על המרחצאות מפני הטבילה נראה דהכוונה בשביל שמקילין בטבילת קרי. ודוחק לפרש שהיו מקילין בטבילת נדה ח"ו אלא נראה הכוונה בטבילת בע"ק וכן הא דאמרו שם גזרו על הבשר מפני המתנות היינו ג"כ לפי שסומכין על ר' אילעי דאמר ראשית הגז ומתנות אינם נוהגים בחו"ל וסומכין להקל ור"י לא ס"ל הכי ולטעמיה דאמר בפ' הזרוע האוכל מבהמה שלא הורמה מתנותיה כאלו