קהלת יעקב (ברוכין) טז

מפרשת ויאמר ואפילו מקצת ממנה אלא ביום ומשני דה"ק כל פרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום אבל המקצת ממנה נוהג אפילו בלילה ומ"ד אינו גומר ס"ל שא"צ לומר כלל רק מתחיל מודים כו' ולפ"ז גם רב דאמר לא יתחיל ואם התחיל גומר סובר ג"כ דלא יתחיל ויאמר אבל פסוק האחרון אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי כו' דהיינו עיקר יציאת מצרים צריך לומר ולכן אם התחיל גומר רק חייא בר רב אמר לענין דיעבד אם אמר אני ה' אלהיכם פי' גם אשר הוצאתי וגו' כדבעי למימר צריך לומר אמת. לא אמר אני. פי' לא הזכיר יציאת מצרים שבה א"צ לומר אמת ולהכי מקשה עלה והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דהא חזינן דקפיד איציאת מצרים בלילות דלהכי אמר שיתחיל מיציאת מצרים שבה: ולפמ"ש אתי שפיר מאי דקשה לכאורה בירושלמי דלעיל דלפי מה שפירש בירושלמי דמתניתין דויאמר אינו נוהג אלא ביום לענין יציאת מצרים ומקשה מינה למ"ד אם התחיל גומר א"כ היאך התחיל להקשות על רבנן דהכא דאמרי אינו גומר מתניתין פליגא מזכירין יציאת מצרים בלילות תקשה ליה מתניתין אהדדי דהכא תנן מזכירין כו' והכא תנן ויאמר אינו נוהג כו' לפי מה דלא אסיק אדעתיה שיאמרו מודים ע"ש במפרש. ולפי מ"ש ניחא דמשניות אהדדי לא קשה כלל די"ל דמזכירין יציאת מצרים היינו מדרבנן אבל מתניתין דאינו נוהג נוכל לפרש דהיינו מדאורייתא אינו נוהג מצות יציאת מצרים בלילה אבל והיה אם שמוע שהוא עול מצות שייך גם בלילה אבל על מ"ד אם התחיל אינו גומר ולא בעי כלל שיאמר יציאת מצרים מקשה שפיר ומשני דאמר מודים כו' א"כ מתני' דויאמר אינו נוהג. אינו נוהג כלל ומסיק לתרץ באופן זה אף למ"ד אינו גומר ועיין ברמב"ם פ"א מה' ק"ש: פרק שני דף יג ע"א בפרקים שואל כו' ובאמצע שואל מפני היראה וכו' פירש"י אדם שירא מפניו שלא יהרגנו והשיג עליו הרא"ש דפשיטא שאין לך דבר שעומד מפני פקוח נפש עיין בספרי משכנות יעקב (סוף חלק או"ח אחר ההגהות) ביארתי דעת רש"י ז"ל והבאתי ראיות לדבריו. וגם דעת הרמב"ם כן. וע"ש שדברי רש"י נכונים: דף יד ע"א בעי מיניה תנא דבי ר' חייא מר' חייא. בהלל ומגילה מהו שיפסיק ק"ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מיבעיא או דילמא פרסומי ניסא עדיף. פרש"י ז"ל מהו שיפסיק לשאילת שלום משמע מדבריו דדווקא לענין שאלה מפני הכבוד מיבעי ליה ולא לענין מפני היראה וכן לא להשיב ורש"י לטעמיה שפירש מפני היראה כו'. ופשוט שאין לאסור משום פרסומי ניסא בחשש סכנה ואפילו לפי' המפרשים כבוד רבו שחייב לירא ממנו. ג"כ אין שייך להקל בכבודם דהוי מ"ע דאורייתא מפני פרסומי ניסא ולכן פירש לשאלת שלום סתם והיינו מפני הכבוד ולהכי מחלק רבה בימים שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק בין באמצע הפרק דלא נימא כיון שהוא מדרבנן שוב אין לחלק ואפילו באמצע הפרק יפסיק מפני הכבוד קמ"ל רבא דלא שרינן טפי מבק"ש דאורייתא אבל בימים שאין היחיד גומר בהם את ההלל אפילו באמצע פוסק מפני הכבוד. וזה ברור: ומוכח מסוגיא זו דס"ל לר' חייא ק"ש דאורייתא אפילו פרק שני דהא עיקר האבעיא הוא בין פרק לפרק ובהא הוא דפסק ר' חייא פוסק ואין בכך כלום כדאמר רבה הא באמצע הפרק אפילו בק"ש לא שרינן רק מפני היראה ובהא לא מבעיא לן כמ"ש מדברי רש"י ז"ל אלא ודאי בין פרק לפרק ואפ"ה אמר ק"ש דאורייתא ואי נימא דרק פסוק ראשון או פרק ראשון הוי דאורייתא א"כ אדרבה הלל ומגילה עדיפי שהן תקנת נביאים כדאמרינן **(אולי צ"ל בתענית דף כח כי בערבין ובערכין ליתא זה הלשון ומ"ש דיו"ט דאורייתא עיין בלחם משנה פ"ג דחנוכה ה"ו)** בעירובין (דף יו"ד) הלל דר"ח לאו דאורייתא משמע הא ביו"ט דאורייתא אבל ק"ש פרשה שנייה הוי מדרבנן לגמרי אלא ודאי ס"ל לר' חייא כולה ק"ש דאורייתא ודו"ק: דף טו ע"א עד כאן לא אמר ר' יוסי אלא בק"ש דאורייתא אבל תרומה משום ברכה היא וברכה דרבנן ולא בברכה תליא מילתא לשון לא בברכה תליא מילתא משמע שאין הברכה מעכבת ואפילו לא בירך תרומתו תרומה בדיעבד אבל לקמן לפי מאי דבעי לאוקמא כר' יהודה לא משמע הכי דאמר ממאי דר' יוסי היא דלמא ר' יהודה היא ואמר גבי ק"ש נמי דיעבד אין כו' משמע דלר' יוסי לא אתיא להך אוקימתא משום דאף בברכה דרבנן סבר לא יצא ואינה תרומה הרי ע"כ להך אוקימתא ברכות מעכבות וכן מבואר לקמן דמקשה אלא הא דתני ר' יהושע בריה דר' שמעון בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם כו' מני, אי ר' יוסי האמר דיעבד נמי לא משמע להדיא דלהך אוקימתא אפילו בברכות דרבנן דיעבד לא ומעכבין וקשה דהא תנן התם בפרק קמא דתרומות חמשה לא יתרמו ואם תרמו תרומתן תרומה האלם. והשכור. והערום. והסומא. ובעל קרי לא יתרמו ואם תרמו תרומתן תרומה ומשמע להדיא דברכות אין מעכבות דאלם ובעל קרי אין מברכין כלל בדבור אם לא למ"ד הרהור כדבור דמי ונימא דר' יהודה דאמר לקמן (דף כ) מברך לפניהם ולאחריהם ה"ה בע"ק מברך על המצות דאי לת"ק אף בהרהור לא שרי רק ק"ש ולא הברכות ונראה לתרץ דניחא לגמרא לאוקמה כר' יהודה ולא כר' יוסי משום דמשמע דהאי תנא דתרומה ס"ל דיוצא ידי הברכה ג"כ. דאל"כ הו"ל למכלליה בהדי הנך אלם ובעל קרי וערום שאין מברכין כלל ומדתניא באפי נפשה ש"מ דעדיפא טפי ליצא אף ידי ברכה דיעבד ולהכי לא מוקי לה כר' יוסי ואמר נמי אי ר' יוסי אפילו דיעבד נמי לא דלדידיה עכ"פ ידי ברכה לא יצא אף דיעבד אפילו דרבנן כמו מקרא מגילה. ובענין מקרא מגילה פסקו הרי"ף והרמב"ם וכן הרא"ש כסתמא דמתניתין דתנן חוץ מחרש שוטה וקטן ולא חלקו ביניהם עיין רמב"ם פ"א מה' מגילה והקשה כ"מ מסוגיא דהכא ודמגילה דמוקמינן מאן תנא חרש דיעבד נמי לא ר' יוסי היא ולפי מאי דבעי לאוקמא כר' יהודה מחלקינן בין חרש לשוטה וקטן דחרש לכתחלה הוא דלא אבל דיעבד שפיר דמי והא כדאיתא והא כדאיתא והא איפסקא הלכתא הכא בברכות כר' יהודה דבדיעבד יצא והיאך השוו כאן חרש לשוטה וקטן דלא יצא וע"ש תירוצו מסברא וקשה מנ"ל הא (אם) בגמרא לא מצינו הוכחה לזה רק להיפך ונ"ל דתירוצו מוכרח לפי המסקנא דהכא דהנה במסקנא אמר רב יוסף מחלוקת בק"ש אבל בשאר מצות ד"ה יצא וכתבו התוס' דפליג על כל הסוגיא דלעיל דמדמי כל המצות לק"ש וכן פסק הרמב"ם כרב יוסף והשתא לפ"ז משנה דתרומה אתיא ככ"ע דבדיעבד יצא אף לר' יוסי אבל הך דמגילה אתיא דלא כמאן למאי דדייקינן דומיא דשוטה אף בדיעבד ודוחק לומר דרב יוסף לא מדמי לשוטה וכדמשני בגמרא הא כדאיתא והא כדאיתא דזה לא דחו בגמרא רק למאי דבעי לאוקמא סתם מתניתין דמגילה כר' יוסי ולא כר' יהודה ודלא כהלכתא וכמ"ש התו' דמש"ה דחק לשנויי דאין הוכחה שיהיה סתמא כר' יוסי דלשון המשנה סובל גם לר' יהודה. וא"כ לא סתם רבי כלל רק כמו שמביא פלוגתתם בברכות כן סתם במגילה דלר' יוסי שוה חרש לכללא דכיילינהו ולר' יהודה הא כדאיתא כו' אבל למאי דמסקינן בשאר מצות ליכא למ"ד לא יצא א"א לתרץ הא כדאיתא והא כדאיתא כיון דלשום מ"ד לא שוה חרש לשוטה וקטן לא הוה