קהלת יעקב (ברוכין) יד

רבים. דאין דעת היחיד בטלה וכ"ש כאן דב"ש מחמירי. בודאי רשות לכל אחד להחמיר כיחיד נגד רבים במחלוקת ומצינו כמה תנאים ואמוראים החמירו על עצמן אף בדבר שהן עצמם לא ס"ל הכי. הבקי ימצא הרבה מאוד. וכ"ז מפני שהדעת ההיא חשובה היא לתת לה מקום אבל מ"ד עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום היינו שדעתו כמי שלא נאמרה מעולם ואף שהם מחמירים אין ליתן מקום לדבריהם ואם לא היה שום אדם אומר שבערב יטו כו' ואדם אחד היה רוצה לעשות כן. האם היינו אומרים שעשה איזה דבר הא ודאי ליתא אדרבה היינו אומרים שעשה שטות והוסיף על ד"ת. וסבר רב יוסף שגם עתה שב"ש סוברים כן והם מחמירים אעפ"כ אינה משנה כלל והעושה כדבריהם אינו מחמיר כדברי יחיד אלא מוסיף על ד"ת ועובר על דברי ב"ה וכמו שלא הוזכרו דברי ב"ש כלל וזהו דקדוק לשון לא עשה ולא כלום היינו שאין מעשהו נחשב לכלום אף לחומרא אשר בכל מחלוקת יחיד נגד רבים אינו כן. אדרבא המחמיר קדוש נקרא וע"ז הביא ראיה ברורה ממה שאמרו לר"י החורני א"כ היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך. אשר אין לומר כן בשאר מחלוקת יחיד נגד רבים. וכמ"של בראיות ברורות אלא ודאי ע"כ משום שלא נתנו כלל מקום לדעת ב"ש וס"ל שאינה משנה כלל א"כ מי שיעשה כדבריהם בין לקולא בין לחומרא לא עשה ולא כלום וזה פירוש ברור ונכון. וא"צ לדחוק כלל ואולי לזה כיון רש"י ז"ל רק שקיצר בדבריו וכוונתו כמו שלדברי ב"ש דעת ב"ה אינה משנה כן לדברי ב"ה דעת בית שמאי אינה משנה: ודברי הרא"ש בסוכה פ"א (סי' א) אינם עולים לאחד מן הפירושים הנ"ל שכתב שם בסדר רב עמרם פסק כב"ש בששה מקומות והך דסוכה שאינה מחזקת ראשו ורובו ושלחנו חדא מנייהו וכתב ואע"ג דאמר בפ"ק דברכות אמר רב יוסף עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום ומייתי ראיה מר' יוחנן החורני שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית ההיא בסוכה גדולה כו' ודבריו סתומים ונראה ברור שפי' עוד בענין אחר ופירושו נכון ג"כ מאוד על פי הברייתא דיבמות (דף טו ע"ב) גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל אי עשו ב"ש כדבריהם דמייתי התם מר' יוחנן התורני שאמר אין אני אוכל זיתים כו' ובסוף הברייתא אמרו אע"פ שתלמיד שמאי היה כל מעשיו לא עשה אלא כב"ה וזהו ר' יוחנן דהכא שמצאוהו יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ועשה כדברי ב"ה אף להקל אף שהיה מתלמידי ב"ש ולמה לא החמיר על עצמו לעשות לחומרא עכ"פ כדברי ב"ש כיון שהיה ג"כ מתלמידי שמאי אלא ודאי דס"ל דמאחר שאין הלכה כב"ש עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום ולכן לא רצה אף להחמיר כדבריהם וזה שדייק רב יוסף מהך ברייתא היינו מדלא רצה ר' יוחנן החורני להחמיר על עצמו כתלמידי שמאי ש"מ דלא עשה ולא כלום וא"צ לדחוק מדאמרו ב"ש א"כ כו' דזה באמת אינו ראיה דהתם ב"ש מחמרי כו' אלא אדרבה דייק מדלא החמיר כב"ש ואמרו א"כ היית נוהג משמע שאף לא חדל מלנהוג כן תמיד ולא רצה להחמיר כיון שעשה כדברי ב"ש כו' וז"ל הרא"ש ומייתי ראיה מעובדא דר"י כו' ודו"ק כי ב' הפירושים נכונים מאוד: שם ע"ב תנן התם אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת כו' עבודה והודאה וברכת כהנים כתבו התו' דאין זה ברכת כהנים ממש. דא"כ לחשבי' במס' תענית גבי פרקים שהכהנים נושאים כפיהם ופירשו שלא בנשיאת כפים היו אומרים ברכת כהנים וצ"ע דהא מה"ת מ"ע לישא כהנים כפיהם בשעת התפלה וכל כהן שאינו נושא כפיו עובר בג' עשה כדאמר בסוטה (דף לח) וזה קאי על זמן התפלה ותפלה וברכות כהנים הם ב' מצות הסמוכות זו לזו וכמו שחשב הרמב"ם ריש הלכות תפלה שיש בכללה ב' מצות עשה ואיך אפשר שיתפללו אנשי משמר ולא ישאו כפיהם בברכה על סמך שיברכו אח"כ בעת הקרבן ובהדיא כתבו התוס' בר"ה (דף כח) גבי הא דאי מתרמי ליה צבורא אחרינא מברך כולי יומא דאמרו שם אי בעי מברך ואי בעי לא מברך וכתבו התוס' משמע מכאן דכיון דעלה לדוכן פעם אחר ביו' שוב אינו עובר בעשה דאמור להם משמע הא קודם שענה לדוכן ומתרמי ליה צבורא עובר בעשה אם אינו עולה וממילא הכי הוא כיון דחובה עליו לברך בכל יום אי מתרמי ליה צבורא כל זמן שלא ברך עדיין עובר אם אינו מברך. ומה שהקשו ממסכת תענית תימה מה ענין זה לכאן הא דחשיב שם ג' פרקים לאו היינו ברכת כהנים שבמקדש השייך לעבודת התמיד. אלא קאי על אנשי מעמד שהיו נושאין כפיהם בג' תפלות אבל ברכת כהנים שעל התמיד עצמו לא היה רק פעם אחד ביום וכמ"ש הרמב"ם סוף פרק י"ד מהל' תפלה. ואז היו אומרים אותה ברכה אחת ובשם המפורש ככל דיני ברכת כהנים שבמקדש כדאיתא במשנה דסוטה אבל ברכת כהנים האמורה כאן יכול להיות שהיתה בנשיאת כפים והיא השייכה לתפלה ועוד קשה לפי' התו' שהיו הכהנים אומרים רק ברכת כהנים בלא נשיאת כפים הא אמרינן בסוטה שם כה תברכו בנשיאת כפים א"כ כהנים המברכים ברכת כהנים לישראל בלא נשיאת כפים עוברים בעשה ואם אינם מכוונים למצוה למה יאמרו אותה. ונראה דמשום הכי שינה הרמב"ם לשון המשנה בפ"ו מהל' תו"מ ובמקום ברכת כהנים כתב שים שלום דברכת כהנים בלא נשיאת כפים אי אפשר ובנשיאת כפים משמע ליה דבמקדש לא היה רק אותה שאחר העבודה של קרבנות אלא במדינה קבעו בתפלה. משום שכנגד תמידין תקנום קבעו בה ברכת כהנים ואולי מפני שלא היו מתפללין תפלה שלימה רק ב' או ג' ברכות לא היה נשיאת כפים אבל בכל התפלות כשהיו מתפללין תפלה שלימה משמע ודאי שגם במקדש היו נושאים כפיהם כמו בגבולין וככל דיניה שזו חובת התפלה וכמ"ש הרמב"ם שבכללה שתי מצות: שם מאי ברכה אחת אהבה רבה ר' זריקא אמר ר' אמי אמר רשב"ל יוצר אור והא דר' זריקא לאו בפי' אתמר אלא מכללא אתמר כו' הרמב"ם פ' י"א מהלכו' ברכות (הל' ו) כתב אבל אם שחט או כסה או הפריש תרומה ומעשרות כו' ולא ברך אינו חוזר ומברך לאחר עשייה ובהג"א פ"ק דחולין כתב בשם הא"ז דאם עבר ולא ברך מקודם מברך אח"כ ובאמת מפרשי הרמב"ם לא הראו מקור לדברי הרמב"ם מהגמרא. כי לא מצינו מפורש בגמרא רק לענין ברכת הנהנין דאם לא ברך אינו חוזר ומברך כדאמרינן בפרק ג' שאכלו (דף נא) אבל בברכת המצות לא מצינו בהדיא ועיין בש"ך יו"ד (סי' יט ס"ק ג) שבספר ברכת אברהם הקשה על הרמב"ם אבל מסוגיא זו נראה ראיה נכונה לדברי הרמב"ם מדדייק מדאמר ר' זריקא זאת אומרת ברכות אין מעכבות זו את זו אי אמרת בשלמא יוצר אור היינו דברכות אין מעכבות זא"ז אלא אי אמרת אהבה רבה דלמא הא דלא אמרי יוצר אור משום דלא מטא זמניה דיוצר אור וכי מטא זמניה הוי אמרי. ולדברי הא"ז קשה האיך נשמע מכאן דאין ברכות מעכבות אפילו אי נימא דברכה אחת יוצר אור מ"מ דלמא אמרו אח"כ אהבה רבה והא דלא אמרו קודם משום שלא היה להם פנאי כמו שלא אמרו כל התפלה מטעם זה וכמו שפרש"י ז"ל אלא ודאי מוכח מכאן כדברי הרמב"ם דאם ברכה אחת היא יוצר אור ואהבה רבה לא אמרו בכדי לקצר תו ליכא למימר שאמרו אח"כ אהבה רבה מפני שאין לה תשלומין אח"כ דהוה נראה ונדחה ואינו חוזר ונראה אלא דאם לא אמרו יוצר אור משום דאכתי לא מטי זמניה יש לה תשלומין אח"כ דהוי כמו גברא דלא חזי דפ"ק דפסחים דמצי לברך אח"כ אף דלא הוי עובר לעשייתן. וכמו שאמרו טעם זה לקמן (דף נא) וכמ"ש הרמב"ם בדין שאח"ז. אבל לענין ברכת אהבה רבה שיכול לברך קודם ולא בירך אינו יכול לברך אח"כ ומכ"ש לענין שאר ברכת המצות אם היה ראוי ונדחה אינו חוזר ונראה ומוכח מזה ג"כ דברכות ק"ש נתקנו על הק"ש דווקא וכמ"ש ראיות ברורות בספרי משכנות יעקב