קהלת יעקב (ברוכין) יג

יום מחלפא שיטתן דבית שמאי דתנינן תמן ועוד אמר ר' אליעזר עומד אדם על המוקצה ערב שבת בשביעית ואומר מכאן אני נוטל למחר ור' אליעזר לאו שמותי הוא ע"כ. ועוד מוכח דלא ס"ל לר"א כל הני ג' טעמי מדתנינא בירושלמי פרק אלו עוברין הלכה ג' אמר ליה ר' יהושע לר' אליעזר לא נמצאת כשורף קדשים ביו"ט אמר מאליהן הן נשרפים. ולכן שפיר פירש"י הגיע זמן שריפה כו' ולענין דהבערה ללאו יצאת יש לדייק גם מגמרא דילן דלא ס"ל לר"א הכי מדאמר בברייתא דסוף פרק ארבע מיתות כשחלה ר' אליעזר כו' אמר להן כו' איך מניחין איסור סקילה ועוסקין באיסור שבות אבל בפרק כיצד צולין (דף פד) דפריך ולטעמיך משחשיכה נמי ניתי גומרתי וניחות עליה וניקליה ונפקא למוח מיניה לכאורה צ"ל כחד מהני טעמי דאי לא"ה קשה הא הוי הבערה ביו"ט ואי משום דהוי צורך אוכל נפש שיוצא המוח הא דרשינן לכם ולא לגבוה או אפשר דהתם היינו טעמא כיון שהתורה התירה לצלות הפסח ביו"ט גם שריפת העצם להוציא המוח בכלל היתר. ולכאורה היה אפשר לומר דלר"א דדריש קרא דמועד צאתך ממצרים אתה שורף מותר לשורפו ביו"ט כיון שהכתוב קבע זמן לשריפתו ולא דמי לשאר נותר. ובפרט למאן דדריש הוא לבדו הוא ולא מכשיריו לבדו ולא מילה שלא בזמנה ור"א הא סבר מכשירין דוחין השבת וגם ממילה שלא בזמנה לא נפיק כיון שיש לו זמן קבוע בפסח. וביבמות (דף עב ב) קרי לה נותר בזמנו לענין לשרוף בלילה ודוק: שם אמר אביי לתפלין כאחרים לק"ש כוותיקין דאמר רבי יוחנן וותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה תניא נמי הכי וותיקין כו' דעת ר"ח ור"ת ור' אפרים והרז"ה דזמן התחלת ק"ש עם הנץ ורוב הפוסקים חולקים עליהם וכבר הארכתי בזה בספרי משכנות יעקב (סי' עד) וכתבתי שם הרבה ראיות לדעת הר"ח ודעימיה והראיה הגדולה לדעתם ממשנה תמיד פ"ה אמר להם הממונה ברכו ברכה אחת כו' שמע והיה אם שמוע ויאמר ובשני פרקים הקודמים מפורש סדר התמיד בבית אלהינו. אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע כו' האיר פני כל המזרח אמר להם צאו והביאו טלה כו' נכנסו ללשכת הכלים והוציאו משם תשעים ושלשה כלי שרת ואחר כך השקו התמיד ובקרוהו ושחטוהו ולא היה שוחט השוחט עד ששומע קול שער הגדול שנפתח [ובפירוש אמרו ריש פרק ארבע מיתות דסדר התמיד נשנית דווקא כסדר מדקתני עלה זהו סדר התמיד ע"ש. וכ"כ בתו"ח] ואח"ז הפשיטו ונתוחו וסדר כל חלוקותיו עד שמלחוהו ונתנוהו על גבי הכבש ודאי כבר הגיע זמן כדי שיכיר אדם חברו כו' אפי' לכהנים שזריזים הם ואפ"ה לא אמרו רק ברכה אחת שעדיין לא הגיע זמן יוצר אור וכמו שאמרו לקמן (דף יג) וגם אמרו במסכת יומא (דף לז) הקורא עם אנשי משמר לא יצא מפני שאנשי משמר מקדימין וכן משמע בזוה"ק פ' וישלח (דף קע"ח עא) דפוס סלאוויטא ר' אליעזר ור' יצחק הוי אזלי באורחא אמר ליה בגין דכד נפיקנא לא הוי זמן צלותא ולא מטי זימנא דק"ש השתא דשמשא נהיר צלינא: דף י ע"ב ואמר ר' יוסי בר חנינא אמר ראב"י המתפלל צריך שיכוון את רגליו שנאמר ורגליהם רגל ישרה הטור (בסי' צ"ה) הביא הירושלמי שאמרו שם חד אמר כמלאכי השרת דכתיב ורגליהם גו' וחד אמר ככהנים דכתיב לא תעלו במעלות שהיו הכהנים הולכים עקב בצד גודל כאילו רגליהם שוין זה אצל זה ע"כ והבין הב"י דפליגי באיכות הכיוון דלמ"ד ככהנים צריך לעמוד רגליו עקב בצד גודל ולפיכך תמה על הטור שלא כתב והעולם נהגו כמ"ד כמלאכים ועוד שבסימן (צח) סתם כמ"ד ככהנים שכתב והשוואת הרגלים ככהנים בשעת עבודה. ולי נראה דלא פליגי לענין דינא דליכא למ"ד ככהנים ממש דאין סברא כלל לעמוד בשעת כל התפלה עקב בצד גודל אלא דהך מ"ד יליף תפלה מעבודה מדחזינן הכהנים אף בעת הלוכן היו פסיעותיהן קצרות כ"כ עקב בצד גודל א"כ פשיטא דהמתפלל צריך שיכוין רגליו ממש רק הכהנים כיון שהיו צריכים להלוך לא היה באפשרן לכוון ממש ואעפ"כ כיוונו כל האפשרי. וזהו שכתב הטור כאילו רגליהם שוים זה אצל זה. דף יא ע"א וב"ש האי ובלכתך כו' עד ובשבת דידך הוא דליקרי ופריך וב"ש וכו' נראה דה"פ. תחלה רצה לתרץ דבדרך אתי להורות כי דרך מה דרך רשות כו' וע"ז מקשה דלא מוכח מידי דמי לא עסקינן כוי וע"ז הוצרך לשנויי דעוסק במצוה וחתן לאו מדרך משמע. רק מבשבת ובלכת. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וב"ש בדרך ל"ל אי לאו להורות דקורא כדרכו כב"ה וזהו שמקשה וב"ש ומשני ההוא בדרך יתירא פרט לשלוחי מצוה וב"ה אמרי דאפ"ה ממילא ש"מ דאפילו בדרך נמי קרי כו' ודו"ק ובזה א"צ לשום הגה"ה: שם עשה כדברי ב"ש לא עשה ולא כלום ומייתי מהך דר' יוחנן החורנית שאמרו לו לא קיימת מצות סוכה מימיך עיין רש"י ז"ל ועיין תוס' שהקשו על פירושו דהתם לקולא והכא לחומרא וגם פי' התוס' דחוק למעיין ונראה לפרש כפשוטו דהנה הפרש גדול בין מחלוקת שמאי והלל למחלוקת שאר התנאים אף ביחיד נגד רבים דכל מחלוקת יחיד ורבים אין דברי היחיד בטלים לגמרי דהא בשעת הדחק סמכינן על היחיד נגד רבים ואף באיסור דאורייתא לפי מ"ש הב"ח וכן דעת הראב"ד ואף שהש"ך השיג עליו. עיין ביו"ד (ס"ס רמ"ב) בהנהגת איסור והיתר וגם בדרבנן מקילין כיחיד לפעמים אף בלא דחק. כגון בעירובין ובאבל דסמכינן על המיקל אף נגד רבים וגם רשות נתנה לאמורא לפסוק כיחיד היכא דמסתבר טעמיה וכן בערלה בחו"ל דקיי"ל ספיקו מותר גם במחלוקת יחיד ורבים מקילין כדברי היחיד ומשווינן ספק ערלה ועוד כמה דברים אשר כל זה אינם כמחלוקת ב"ש וב"ה דבהדיא אמרינן בפרק כיצד מברכין (דף לו) ב"ש במקום ב"ה אינה משנה לענין ספק ערלה וכן בכולהו דוכתי אף בדרבנן לא סמכינן כלל אב"ש וכמה פעמים מקשה על תנאים וכי סברי כב"ש הרי להדיא שקשה מאוד אף לתנא להכריע כב"ש נגד ב"ה אף שהוא מצוי מאוד בשאר מחלוקת אף יחיד נגד רבים אף באמוראים וכ"ש בתנאים ומצינו כמה פעמים שכשמקשה על תנא קסבר כב"ש ומשני קסבר לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה ובב"ק (דף צד) גבי שנוי קונה פריך אכפל כולהו תנאי כב"ש. וברור דהטעם הוא משום דב"ש במקו' ב"ה אינה משנה כללו. כמו שלא הוזכרה דעתם כלל וברור שזה עיקר פי' אינה משנה שאינה כמחלוקת יחיד נגד רבים שיש מקום לסמוך על דעתו. וזה מבואר במשנה עדיות (פ"א) שאמר ולמה מזכירין דברי שמאי והלל לבטלן. ללמד לדורות הבאים וכו' ולא סגי ליה בטעם שנתן על יחיד נגד רבים ע"ש והוא מן הטעם אשר כתבתי שיש חילוק בין הפלוגתות והנה בכל מחלוקת יחיד נגד רבים חד מיקל וחד מחמיר אטו יאמר אחד על חבירו המיקל שלא קיים המצוה כל ימיו ח"ו ובמקומו של ריה"ג היו אוכלים בשר עוף בחלב. הכי נאמר ח"ו שאכלו בשר בחלב כל ימיהם. וכן במקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים לעשות פחמין בשבת הנאמר שח"ו חללו שבת כל ימיהם עם שאין הלכה כן אדרבה רשות להן לעשות כדברי רבן ואין למונעם כדאשכחן בשבת (דף קל) גבי יוסף רישבא דאייתי ליה בשר עוף בחלב ולא שמתינהו דילמא דריש להו ריב"ב כר"י הגלילי ע"ש וכמה מחלוקת מצינו בעקרי מצות היאמר אחד על חבירו שלא קיים המצוה כל ימיו ח"ו. ועוד יש ראיות לזה. רק במחלוקת ב"ש וב"ה הוא שאמרו לו כן. לא קיימת מצות סוכה מימיך והיינו משום דב"ש במקום ב"ה אינה משנה כלל ומשום שיצא בת קול ועפ"ז אתי שפיר סוגיא זו. דהנה מאן דאמר עשה כדברי ב"ש עשה ע"כ או דמיירי קודם ב"ק או כר' יהושע דאמר אין משגיחין בבת קול. ואף ברבים נגד יחיד ובוודאי דסבר לכתחלה הלכה כב"ה ככל יחיד נגד רבים. רק דסבר דעכ"פ אם עשה כדברי ב"ש עשה ככל מחלוקת יחיד נגד