קהלת יעקב (ברוכין) יב

בא וכו' וכל הברייתא עד סופה הרי להדיא שהסייג ההוא מוסכם להלכה באין חולק מדמייתי ליה לראיה שחכמים עשו סייג לדבריהם ואם כדברי המפרשים שבברייתא סייג אחר הוא מה ענין דברי חכמים ור"ג לשם ומפרש עליהם כיצד. אלא ודאי חדא מלתא היא ואין כאן מחלוקת כלל ולכן סיים ונמצא ישן כל הלילה ודוק היטב כי דבר ברור הוא. דר"ג אית ליה הסייג ההוא ג"כ. לכן יש לפסוק כן להלכה אף דאמרינן הלכה כר"ג היינו דלא נימא רבנן פליגי דדרשי בשכבך כר"א וכשאלת בניו ושאלת הגמרא כאן. וכן הוא דעת הרי"ף שפסק הא דאמר ר"ג ורשב"י דיעבד הוא כו'. ולכתחלה אסור כדתניא כו' וזה מבואר כמה שכתבתי שם אמר ריב"ל אע"פ שקרא אדם ק"ש בבה"כנ מצוה לקרותה על מטתו לכאורה נראה דריב"ל לשיטתו דאמר לעיל ק"ש סמוך למטתו. וא"כ לפ"ז ס"ל דאף ת"ח העוסק בתורה צריך לקרות על מטתו וכן משמע קצת לשון מצוה. רק אנן לא קיי"ל כוותיה בהא דתפלות באמצע תקנום וא"צ לקרות על מטתו רק להגן מן המזיקים לכן אמר ר"נ אם ת"ח הוא אינו צריך ועיין בירושלמי על פסקא וחכמים אומרים שכל האמוראים קרו ק"ש על מטתם וגם ריב"ל מוזכר התם ולא סמכו על תורתם ובאמת קצת צ"ע בעיני דלכאור' לצוואת רבא את בניו לקמן (דף ח ע"ב) לא תגנו בלא ק"ש. משמע דאין חילוק בין ת"ח לשאר אדם ואולי פליג על ר"נ. וברייתא פ' הרואה (דף ם) הנכנס לישן על מטתו אומר שמע עד והיה אם שמוע לא מחלקא כלל וכן ר' יצחק אמר לקמן (דף ה) כל הקורא ק"ש על מטתו מזיקין בדלין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא תורה משמע שסבר כרב נחמן. שטעם ק"ש משום תורה לכן אמר ואין עוף אלא תורה שגם הק"ש משום תורה הוא דמגינה ואפ"ה איהו גופיה דריש מקודם יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם בק"ש. ש"מ שאף החסידים אשר בודאי עוסקים בתורה קוראים ק"ש על מטתם לכן כל איש אל יפטור עצמו: דף ה' ע"א אמר ר' לוי בר חמא אמר רשב"ל לעולם ירגיז אדם כו' ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש שנאמר על משכבכ'. לכאורה תרווייהו בק"ש משמען שנאמר בכל לבבך ובשכבך וכמ"ש רש"י ז"ל בהך דריב"ל. וי"ל דרשב"ל סבר פר' שניה לאו דאורייתא וקרא לדבר בם בד"ת כתיב כדאמרינן פ' היה קורא לחד מ"ד. ובפרשה זו כתיב ושמתם את דברי אלה על לבבכם והיינו דברי תורה וכן מבואר בכמה דוכתין דדרשינן האי קרא אד"ת למה נמשלו ד"ת לסם חיים כו' קדושין (דף ל' ע"ב) ובעירובין (נה) לכן דריש בלבבכם על ד"ת משא"כ בפרשה ראשונה כתיב בכל לבבך ועל לבבך ומפרש ליה אדדמי ליה אבל על משכבכם בתרווייהו כתיב בשכבך לכן דריש ליה אק"ש ואפרשה ראשונה דהיא מן התורה. דף ח' ע"א ר' אבוה נפק בין גברא לגברא בעי רב פפא בין פסוקא לפסוקא מאי רב ששת מהדר אפיה וגריס הנכון בזה מה שפירש בספר חמדת הימים דקאי אבין פסוקא לפסוקא והיינו בשעה שהמתרגם אומר התרגום ובעי בגמרא אם מותר לצאת וע"ז אמר דרב ששת הוה גריס אז ואמר אנן בדידן ואינהו בדידהו כי התרגום הוא בשביל עמי הארץ שאינם מבינים הכתוב בלא תרגום ואנו שמבינים אין אנו צריכים לשמוע התרגום ולכן מותר ללמוד ובאמת התרגום אינו מעכב שהרי עתה אין מתרגמין כלל אבל בשעת קריאת התורה בודאי אין היתר כלל ללמוד כסוגיא דסוטה ואף שתורתו אומנתו ואין צורך לכל החלוקים שהמציאו הראשונים מחמת קושיא זו וזהו דבר מתוק מאוד: דף ט' ע"א ובלבד שלא יאמר השכיבנו פירש"י על הקורא קודם עמוד השחר ונראה דרש"י לא רצה לפרש על קודם הנץ החמה דכיון דלא פסקינן כר"ע לקרות אחר עמוד השחר רק בשעת הדחק ופירש"י אבל שלא בשעת הדחק לא. וע"כ צ"ל דפליגי תנאי בהא מילתא והיינו דאיכא בין אי נימא בפירוש איתמר או מכללא כדדייק בכל דוכתי ואי מכללא מאי וכמו שביארתי דבר זה בחבורי משכנות יעקב (סי' ע"ד) וא"כ מסתייא אם נחייב לקרות ק"ש אבל לברך הברכות אין לנו ובפרט ברכת מעריב ערבים ומעביר יום ומביא לילה ומאי שנא דנקט השכיבנו לכן פי' על קודם עמוד השחר ומה שהקשו התוס' דאז ודאי זמן שכיבה הוא נראה דלענין ק"ש נקרא זמן שכיבה שאין לנו לחלק בזמן הלילה ובשכבך פירש כ"ז שבני אדם שוכבין אבל לברכת השכיבנו שנתקנה ביחוד על ההולכים לשכב ולא שייך כ"כ לברכת ק"ש דמן הדין היה ראוי לסמוך גאולה לתפלה בערבית כדמקשה בגמרא (ע"ב) רק דאמרינן כיון דתקון רבנן השכיבנו כגאולה אריכתא דמי ונראה שברכה זו נתקנה בפני עצמה. דהא לא נתקנה רק להגן ולא שייכה כלל לק"ש. ע"כ הקורא סמוך לעמוד השחר שאז רוב בני אדם אינם ישנים כדאמרינן לעיל (דף ג) משמורה אחרונה אשה מספרת עם בעלה וכפרש"י שם הגיע קרוב ליום ובני אדם מתעוררים כו' ע"ש וע"ז הזמן כוון רש"י ז"ל שאין לומר השכיבנו אז ואולי מן הדין אסור לילך לישן שהוא סמוך לעונת ק"ש של שחרית ועכ"פ חצי שעה קודם מיקרי סמוך לק"ש ובפרט משום אונם שינה וכ"ש לר' אליעזר דזמן ק"ש עד הנץ זה נראה לפרש דברי רש"י ז"ל: שם ק"ש ערבית והלל בלילי פסחים כו' מכאן משמע דהלל בלילי פסחי' תלוי ג"כ בזמן אכילת פסח ולר"א בן עזריה אין יוצאין אחר חצות וכדדרשינן בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך והרי איתא במכילתא בשם ר' אלעזר שחייב אדם לעסוק ביצ"מ עד חצות ור"א לטעמי' דאמר בסוגין אכילת פסח עד חצות. שם לר"ע האי הזה מאי עביד ליה כו' למעוטי לילה אחר הוא דאתי כו' קשה היכי הוה סברא שיהא נאכל לב' ימים הא הוי נראה ונדחה ואינו חוזר ונראה אליבא דכ"ע: שם ר"א אומר בערב אתה זובח כו' ומועד צאתך ממצרים אתה שורף נדחק רש"י לפרש הגיע זמן שריפ' אלא לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ממתינים לו עד בוקר שני ולכאורה אין צורך בזה דמצינו שלשה טעמים להתיר שריפת קדשים ביו"ט דלמ"ד אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך משמע דאליביה מותר לשרוף קדשים ביו"ט. דבפסחים (דף ה) אמר רבא על הא דיליף ר"ע איסור חמץ משש שעות ולמעלה מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם וכתיב כל מלאכה לא תעשו ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה ש"מ תלת. ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה וש"מ הבערה לחלק יצאת וש"מ לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלמא דלמ"ד אמרינן מתוך שרי לשרוף חמץ משום מצוה והוא הדין לנותר דהא חמץ מנותר אתי לשריפה ובשבת (דף כד) משמע דהיה ההוי אמינא דנותר דוחה אפילו לא תעשה די"ט אי לאו דגלי קרא דיליף חזקיה ואמוראי אחריני דלא דחי אלמא דהויא מצוה גמורה ולמ"ד אמרינן מתוך מותר לשרפו ביו"ט וכמ"ש שם במסכת שבת דחזקיה לשיטתיה בירושלמי דלא אמרינן מתוך וכן למ"ד דהבערה ללאו יצאת ולא הוי אב מלאכה שרי בי"ט כדאיתא בסוגיא הנ"ל בפסחים דאמר רבא ש"מ הבערה כו'. וכן למ"ד מקלקל בחבורה פטור כו' רק בצריך לאפרו ובהבערת בת כהן משום מבשל פתילה. אבל הבערה גרידא מקלקל הוא עיין פרק האורג (דף קו) וא"כ יש מקום לומר דר"א סובר כחד מהני אמנם האי דינא דמתוך נראה דלא ס"ל לר' אליעזר דאמרינן בעלמא ר"א שמותי הוא פי' מתלמידי בית שמאי ומסתמא אזיל בשטתייהו דלא סברי מתוך. וכמו שאמרו בירושלמי פ"ז דביצה (הלכה ד) ב"ש אומרים לא יטול אלא אם כן נענע מבעוד