קהלת יעקב (ברוכין) יא

איכא תנאי דסברי כוותיה. אבל מ"מ קשה איך סמכינן על היחיד בדאורייתא וכ"ש דבתפלת המנחה לא עבדינן כוותיה והוי תרי קולי דסתרן אהדדי: והנה בעינא לחדושי מלתא ומסתפינא מחבריא כי לענ"ד יש ללמוד זכות מצד אחר דהנה מודעת זאת לכל מעיין בסוגיא זו דזמן ק"ש אינו תלוי בהתחלת לילה כלל דהא כמה תנאי סברי דזמן ק"ש קודם צאת הכוכבים ובוודאי לא פליגי כלל אכללא דצאת הכוכבים הוי לילה ואין חולק ע"ז כלל ואפ"ה מקדמי לזמן ק"ש. ואף מאן דסבר דזמן ק"ש בצאת הכוכבי' ודאי דאינו מטעם לילה אלא משום דאז זמן שכיבה לשיטת תוס' או זמן ערב לפי מה שכתבתי לעיל ועכ"פ לדעת כל התנאים החולקים על זמן צ"הכ ודאי ס"ל הכי דלא תליא כלל בלילה. וא"כ לפ"ז יש מקום לומר דכל השיעורים הללו הם על הזמן שיום ולילה שוין כ"א מי"ב שעות שוות וע"ז דברו חכמים בשיעוריהן אבל במקומות שהיום גדול מאד אטו משום הכי נשתנה זמן ק"ש כיון שאינו תלוי בלילה רק בזמן שכיבה וזמן שכיבה ודאי קודם הלילה לולי שממתינים על ק"ש בצה"כ וא"כ לפ"ז יש מקום לומר גם בערבית כן כמ"ש בספרי משכנות יעקב לענין ק"ש של שחרית כיון שאין תלוי בזמן לילה רק בשכיבה ובערב כמש"ל א"כ כל שהוא זמן שכיבה ביום השוה. הוא זמן ק"ש אף ביום הארוך. כיון שחושבים היום והלילה שוים לענין שעות ועד סוף אשמורה לר' אליעזר היא שעה עשירית אחר חצות היום לפום מאי דס"ל ג' אשמורות כו' ויש מקום לומר דמשעה ששית ולמעלה הוא זמן ק"ש לדעת זו ואולי זהו טעם הגאונים הקדמונים אשר בתשובת תה"ד שהקדימו כמה שעות קודם הלילה ולא מצא להם זכות ולשיטה זו מצאנו להם סמוכות לדעת הזוה"ק וכמ"ש בספרי שם ובאמת בודאי זמן שכיבה קודם צאת הכוכבים בימים ארוכים לולא שהמדקדקים ממתינים לקרות ק"ש בצאת הכוכבים ובמקומות שאין מדקדקים שוכבים קודם: כל זה כתבתי לקיים המנהג שנהגו כמה גדולי קדמונינו אבל לענין הלכה למעשה ודאי אין לזוז מדעת כל הגאונים הראשונים וכל גדולי הפוסקים המחמירים בזה להמתין עד צאת הכוכבים ואשרי איש ירא ה' לדקדק במצותיו לעשותן כתיקונן ובזמנן לצאת ידי כולן ולא להכניס בספק ואם על חיי שעה אין אדם מוסר את עצמו בספק כ"ש חיי עולם ועיין בסוגיא זו ברשב"א ורא"ש ותר"י: ע"ב וממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא כו'. עיין פרש"י ומה שהקשו תוס' עליו ד"ה ודלמא ופי' בענין אחר ולפרושם לא אתי שפיר מה דמקשה אחר כך אם כן לימא קרא ויטהר דהא הרבה מקראות מצינו וטהר והרגישו בדבור שאח"ז לתקן זאת וזולת דבריהם יש לומר פי' הגמרא כך דהנה מדכתיב ובא השמש וטהר שמעינן צאת הכוכבים וע"ז מקשה וממאי דהאי קרא קאי אתרומה וע"כ וטהר היינו וטהר יומא ושמעינן צאת הכוכבים בתרומה דבתרומה אי אפשר לומר וטהר גברא בהבאת קרבנותיו דילפינן מקראי דיולדת במסכת יבמות (דף ע"ד ע"ב) דבתרומה לא מעכבא כפרה דלמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא בהבאת קרבנותיו וא"כ באמת האי קרא לא מיירי כלל בתרומה רק בקדשים מיירי קרא דהא תרומה לא אדכר בהאי קרא רק דאנן מוקמינן ליה התם בהכי מיתורא דקרא ומחלוקי הדינים דמצרכי ג' קראי בתרומה כמבואר התם ביבמו'. דלמא וטהר גברא וקאי בקדשים ואתי שפיר דיהא ב' קראי בתרומה וב' בקדשים כמו לר' ישמעאל התם דהא לא פשיטא לן התם דהאי קרא בתרומה מיירי אלא משום משמעותיה דלא בעי הבאת קרבנות וכדמסיק הכא אבל אם נפרשו וטהר גברא מתוקם שפיר בקדשים אבל בתרומה דילפינן מעד מלאת ימי טהרה שאין כפרה מעכבתן סגי בהערב שמש לחוד ולא בעי צאת הכוכבי' ועד"ז תפרש הבעיא דבמערבא כו' ופשטו מברייתא דתני צאת הכוכבים בתרומה ומתורצים כל קושיות התו' זולת שאינו מדויק לשון ובא. אבל ברש"י דוחק לפרש כן שפירש לקמן ופשטוה מברייתא דאין כפרה מעכבתן ואעפ"כ נכון לפרש הסוגיא כן: שם סיפא ודאי פליגא רישא כו' ולכאורה למה ליה למימר סיפא ודאי פליגא אטו מי לא ראה דסיפא ודאי פליגא אבל נראה שמקדים זה לאבעייתו ברישא דלולי הסיפא דפליגא לא היתה שאלה ברישא. דלא היה אפשר לומר עני וכהן חד שיעורא הוא דא"כ תקשה ליתני משעת צאת הכוכבים כדמקשה אמתניתין והכא לא שייך לתרוצי מילתא אגב אורחיה כו' כדמתרץ על מתני' דמאי נפקא מיניה אימתי העני נכנס לאכול אבל השתא דסיפא פליגא הוצרך לאחוז לשון העני משום סיפא דעד שעה שהעני עומד לפטור. דלא מצי למנקט לישנא אחרינא ושפיר יש לספק אולי חד שיעורא הוא ושואל מי לימא פליגא כו' ודו"ק: דף ג' ע"ב רב אשי אמר משמרא ופלגא נמי משמרות קרי להו. נראה דאיצטריך להך שנויא דלר' נתן משני שפיר סבר לה כר' יהושע כו' עד שלש שעות כו' אבל אכתי קשה לר' אליעזר גופיה דפליג על ר' יהושע וסובר דעד הנץ החמה הוי זמן ק"ש והא איהו בעצמו סבר ג' משמרות הוי הלילה לעיל ע"א והיאך מפרש להאי קרא קדמו עיני אשמורות דמאי רבותא דדוד באותן ב' שעות שקודם בני מלכים הא כ"ע מחייבי למיקם בצפרא ואף בני מלכים דאטו יעברו זמן ק"ש ומאי רבותי' ולהכי אצטריך לשנוייא דרב אשי: דף ד' ע"א כדתניא עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור וגו' זו ביאה שנייה מכאן אמרו חכמים ראויין היו ישראל כו' כעין דרשא זו דרשינן ביבמות (דף פ"ב) ובנדה (דף מ"ו) בקרא אשר ירשו וירשתה ירושה ראשונה ושנייה יש להם שלישית אין להם הפי' ג"כ דהיה ראוי להיות ירושה שניה בימי עזרא כמו הירושה ראשונה דאין להם רק שני ירושות אבל אחר שגרם החטא ולא היתה ביאה גמורה ולא ירושה נסתלק הכל עד לעת ביאת המשיח ב"ב שאז יתקיים כימי צאתך מארץ מצרים וגו' ותהיה ביאה וירושה שנייה בשלימות. וזה טעם מאן דאמר בירושלמי שהמעשרות בימי בית שני מדבריהם ודייקי לה מקרא ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה וגו' וכן פסק הרמב"ם והארכתי בביאורו במקום אחר: ע"ב לעולם כר"ג סבירא להו ודקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העברה כדתניא וחכמים עשו סייג לדבריהם שלא יהא אדם כו' הנה הרמב"ם והסמ"ג פסקו כחכמים דמתני' דלכתחל' זמן ק"ש עד חצי הלילה ונדחק הב"י (סי' רל"ה) לדעתם דקשה הא (בדף ח' ע"ב) פסק רב יהוד' אמר שמואל הלכ' כר"ג ור"ג לא פליג על חכמי' אלא בסייג דהא גם חכמי' מודו לי' דבדיעבד זמנה עד עמוד השחר ור"ג פליג ולא בעי להרחיק אף לכתחלה. וכ"פ הרא"ש. ולי נראה לפרש דר"ג לא פליג כלל על רבנן ואיהו ג"כ סובר הסייג והוא רק מפרש דברי חכמים שלא אמרו עד חצות בדווקא משום דדרשי בשכבך כר"א אלא לא אמרו כן רק לסייג. וזו כוונת הברייתא דמייתי על מה ששאל חכמים כמאן סבירא להו ומייתי דחכמים עשו סייג לדבריהם כו' היינו אותו סייג שמחוייב לקרות עד חצות ולא מן הדין כדי שלא יהא אדם בא וכו' פירוש שאם לא קבעו הזמן עד חצות היה אדם אומר אלך לביתי כו' ואישן קימעא אף שהוא אסור בזה אעפ"כ כיון שהיה לו זמן רב כל הליל' לכתחלה היה מיקל בזה ולא היה מתקיים תקנת חכמים שאסור לאכול ולישן ועכשיו שקבעו זמן עד חצות מתיירא הוא שלא יעבור הזמן בשינה. אבל אדם בא מן השדה אם רגיל לקרות קורא כו' היינו עכשיו שתקנו עד חצות הוא עושה כן וזה נראה לי בפירוש הסוגיא ברור עם שלא פירשו המפרשים כן עיין באבות דר"נ פ"א שכתוב שם דתורה עשתה סייג לדבריה וחכמים עשו סייג לדבריהם. ומפרש שם כיצד עשו סייג לדבריהם שחכמים אומרים ק"ש של ערב עד חצות ר"ג אומר עד קרות הגבר כיצד שלא יהא אדם