קדושת יום טוב (ליפמן) צז

לדידן לענין תרומה וכלאים דבעינן מאתים ומאה ואע"ג דלא יהיב טעמא דיש להם דין מין במינו בכה"ג ואין להאריך כאן בענין זה ודוק היטב:

סימן כא פלפול בדין צירוף כלי וישוב קושית הגאון בטו"א:

שם כ"ד ע"ב בגמרא:

וכן לענין קמיצה קמץ מן האבוד שירים וראשון נאכלים מופרש אינו נאכל וכו' מפשטא דשמעתין משמע דמיירי בדלא נגעי אהדדי דהא קאי אהך דלעיל והרי שלשתן מונחין בביסא דמיירי בדלא נגעי אהדדי דהא לענין טומאה ודאי הכלי מצרף אפילו בדלא נגעי וכדפשטינן לעיל ותו מדקאמר דשיוריו וראשון נאכלים ומופרש אינו נאכל נמי משמע דלא נגעי אהדדי ולא מערבי כלל דאי מערבי אהדדי האיך יהיו אלו נאכלין הא איכא תערובות דהאיך דאינו נאכל ודוחק לומר דמשום ביטול נגעו בה ואליבא דרבנן דס"ל מין במינו בטל דא"כ האיך קמיץ מעיקרא הא הוה יתיר סולתא והתיר לסברת רש"י דלעיל דף כ"ג ע"ב דכיון דבטיל דלית דמי אין כאן משום ריבה סולתה אלא התוס' דלעיל דף כ"ב ע"א דלא ס"ל הך סברא קשיא ותו הא אסיקנא לעיל דף כ"ג ע"ב מגז"ש דאין שירים מבטלין לא לקומץ ולא לטיבלא ואליבא דרבנן נמי קאמר וכמ"ש התוס' לעיל דף כ"ב ע"א ומה"ט פסק נמי הרמב"ם כהך מתניתין דלעיל דף כ"ג ע"א משום דכרבנן נמי אתיא וע"ש בכס"מ ויותר נראה דמיירי בלא נגעי אהדדי וכן כולהו בבי ולפ"ז ע"כ נראה דס"ל הכא דצירוף דאורייתא ומהני נמי לענין קמיצה ואע"ג דלעיל משמע דלא איפשט הך בעיא יש לומר דרבא לא קיבל הדיחוי דדחי ליה אביי אלא ס"ל כפשיטותא דבכלי אחד דומיא דשני כלים קמץ ואע"ג דאביי נמי איירי הכא אפשר לומר דלטעמיה דרבא קאמר דאיהו ס"ל דמהני צירוף מ"מ אין שניהם נאכלים משני דבני ביקתא דהדדי נינהו. א"כ אביי גופיה לדחויי בעלמא קאמר לעיל דליכא למפשט מהתם. מיהו באמת ס"ל דמהני צירוף כלי גם לענין קמיצה אלא דלפ"ז יש לתמוה בדברי הרמב"ם בפי"א מהלכות פה"מ דבהלכה כ"ג פסק לענין צירוף כלי גבי קמיצה היכא דלא נגעי אהדדי הוי הדבר ספק ולא יקמוץ וכו' ואם הקטיר הורצה ולא יאכלו השירים והיינו משום דס"ל דבעיין דלעיל לא אפשיטא ואמאי הא בסוגיא דכאן מוכח דלרבא פשיטא ליה וסבר דמהני צירוף כלי ואפילו נימא דלאביי לא איפשטא הו"ל למיפסק כרבא לגבי אביי ויותר מזה יש לתמוה דאיהו גופיה פסק שם בהלכה כ"ז כהך דרבא דהכא וכן לענין קמיצה וככל הנך בבי. ועוד תמיה לי טפי שהוא עצמו סיים שם ובעת שקומץ אין דעתו אלא על העשרון בלבד והרי החלקים אינם נוגעים זה בזה עכ"ל ונראה דהוצרך לזה משום הך דכתב ברישא והאיך קרב הקומץ והרי לפניו עשרון ומחצה כלומר ואם כן הו"ל ריבה סולתה דאיכא תילתא חולין וכתב שהקמיצה תלויה בדעת הכהן ובאותו קומץ כו' וקשה ליה דא"כ נא משכחת לה מנחה שתפסל משום ריבה סולתה דאפילו איכא טפי מעשרון כגון עשרון ומחצה או יותר נימא דאין דעת הכהן הקומץ אלא לעשרון והקומץ תלוי בדעת הכהן לזה כתב דהכא הרי החלקים אינם נוגעין זה בזה כלומר דהכא הוא דמהני מה שדעת הכהן הוא על העשרון בלבד משום דאין החלקים נוגעין זה בזה ומשום צירוף כלי הוא דמצטרפי וזה תלוי בדעת הכהן איזה שיצטרף ואיזה שלא יצטרף ודעתו ודאי שלא יצטרף אלא חצי עשרון מהם להדי האי חצי שקומץ ממנו דליהוי מנחה כשירה ולא שיצטרפו שניהם אבל היכא דאיכא טפי מעשרון כהדדי שנוגעים זה בזה לא מהני בזה דעת הכהן ואע"ג דאין דעתו אלא על העשרון מ"מ הרי מנחה זו יותר מעשרון ושם מנחה על כולה כיון דנגעי אהדדי ומפסלא משום מנחה שריבה סולתה כן נראה בכוונת דבריו:

ובאמת נראה דע"כ צריך לפרש הסוגיא בלא נגעי אהדדי מהאי טעמא דכתיבנ' דאל"כ לא משכחת מנחה שתפסל משום ריבה סולתה וכמש"כ ועכ"פ דעת הרמב"ם ודאי נראה להדיא דמפרש בדלא נגעי אהדדי וע"כ הא דמהני קמיצה דהאיך חצי עשרון לחצי עשרון אידך היינו משום צירוף כלי וא"כ דבריו סותרים זא"ז דלעיל פסק דהדבר ספק ואם הקטיר אין שירים נאכלין והכא ע"כ צ"ל דבפשיטא הוא דמהני צירוף כלי דהא כתב דהשירים נאכלין והדבר אצלי תמוה מאד ולא ידעתי כעת ליישבן ולא ראיתי שום א' ממפרשי הרמב"ם שעמד ע"ז וצריך לי עיון גדול ודוק:

ועיין עוד בדברי הרמב"ם בפרק י"ב מהלכות אבות הטומאה דשם פסק בפשיטות דצירוף דרבנן ועיי"ש במל"מ הלכה יו"ד מה שהקשה שם כיון דס"ל דצירוף דרבנן מאי טעמא כתב בהך דבעי רבא לענין שבע לה טומאה דהדבר ספק ומאי טעמא לא פסק הך ספיקא לקולא יעו"ש ולי תמי' אחרת בדבר דבהלכות פה"מ פסק לענין צירוף כלי דקמיצה דהדבר ספק אי מהני וע"כ משום דמספקא לן אי צירוף דאורייתא או דרבנן וכדאיתא להדיא לעיל בסוגיין והאיך פסק שם בפשיטות דצירוף דרבנן ואפשר ליישב דבריו דהתם בהלכות אבות הטומאה לאו בקודש עצמו מיירי דהא כתב שם כגון גרוגרות וצמוקים דהני לאו קודש עצמו אלא דלענין קידוש הכלי מצרפן אם נגע בהם שרץ באחד מהן כולן הוי ראשון לטומאה לקודש שאם נגע א' מהם בקודש נעשו הקדש שני לטומאה אבל לא לתרומה דלענין תרומה אין הכלי מצטרף ומונין בהם ראשון ושני ושלישי והשאר טהורין לגמרי וכן אם אינן נוגעים אהדדי כלל כולן טהורין לתרומה שאם נגע א' מהם בתרומה לא מטמאי ליה חוץ מאותו פרי שיגע בו השרץ בלבד או מה שנגע בו וכן אם הם עצמן תרומה ובזה כתב דהוה מעלה של דבריהם אבל באוכלי קודש עצמן יש לומר דהוי דאורייתא מהך דרשא הגהה דכף א' דהך בקודש עצמו *)מיירי ואי"ה בסמוך יתבאר ומתיישב השתא נמי קושיית המל"מ מה שיש להקשות אדברי דההיא באוכלי קודש עצמו מיירי הרמב"ם אלו בדרך ובההיא לא פשיטא ליה דהוי דרבנן אחר:

וכמש"כ בהלכות פה"מ:

ובמ"ש כאן יש לי ליישב כמה קושיות שראיתי שהקשה בעל שאגת ארי' ז"ל בס' טורי אבן שלו במסכת חגיגה בענין זה דצירוף כלי והוכיח שם מסוגיא דלעיל דאין צריך לכלי אין הכלי מצרפו אפי' מדרבנן דלעיל קאמרינן כן בפשיטות ובתר הכא מספקא ליה אי צירוף דאורייתא או דרבנן אלמא דמעיקרא דאמר בפשיטות אין צריך לכלי אין הכלי מצרפו אפילו מדרבנן ודוקא בשירי מנחה מפני שהיה צריך כבר לכלי אמרינן שם בחגיגה דמדרבנן מצרף וכמ"ש התוס' לעיל ועיין גם מ"ש שם בס"ד בדברי התוס' ולפ"ד הקשה שם בדברי הרמב"ם שכתב כלי מלא פירות פרורין כגון גרוגרות וצמוקים אם נגע טומאה בא' מהן נטמא כל מה שבתוכו לקודש והא הנך פירות לא משכחת לה כלל שיהיו צריכין לכלי כמו מנחה שהיתה צריכה לכלי לקדש אותה בכלי