קדושת יום טוב (ליפמן) צו

כעיקר לאו דאורייתא בטיל ברוב אי ליכא כזית בכא"פ כגון טעמו ולא ממשו ובטעמו וממשו בטל בכזית ביותר מכא"פ ובשארי ענינים דלא שייך בו טעם מין בשא"מ בטל ברוב לכולי עלמא כגון לענין טומאה וכמה שכתבו התוס' בבכורות דף כ"ב ע"א ולא שייך התם כלל הך מילתא דאפשר להיות כמוהו או לא דאטו משום דאפשר להיות כמוהו יהיה לו דין מין במינו אע"פ שהוא אינו מינו ממש דא"כ אין חילוק כלל לר' יהודא בין מין במינו למין בשא"מ ולכאורה היה נראה כמ"ש התוס' סוף ביצה דף ל"ט ע"א ד"ה משום דהוי כו' דמשום דהקדירה נתקנה בשביל התבלין כשמערב זה בזה הו"ל כמין א' יע"ש והשתא ה"נ משום דהעיסה נתקנה בשביל התבלין שדרך ליתן התבלין כדי לתקן העיסה הוי ליה כדין מין במינו. אמנם ראיתי בפר"ח ביו"ד סי' צ"ח ס"ק כ"ד שכתב שם דאין דברי התוס' הללו אמורים אלא לענין דבר שיש לו מתירין אבל לענין תערובות וביטול לא הוי כמין במינו בשביל זה והביא ראיה ממתני' דערלה דתנן ולמה אמרו המחמץ והמדמע והמתבל וכו' להחמיר מין במינו להקל ולהחמיר במין בשא"מ ולדברי התוס' לא משכחת לה במתבל מין בשא"מ כלל דלעולם תבלין בכל מה שנותנין אותן מין במינו הויין יע"ש. עוד הוסיף בסי' ק"ב ס"ק ה' והביא בשם מהרש"ל ג"כ שהביא ראיה מדברי רש"י בחולין פ' ג"ה שכתב מין ומינו וד"א כגון בשר נבילה עם בשר שחוטה ויש שם תבלין ורוטב יע"ש. ולענ"ד נראה דאין מכאן ראיה לסתור סברת התוס' או לדחוק בדבריהם ולפרש דדוקא לענין דבר שיש לו מתירין קאמרי דזה דוחק כמו שכתב הוא בעצמו יע"ש וכן לא מסתבר כלל דלענין דבר שיל"מ דלא הוי אלא מדרבנן יהיה חמור יותר מלענין ביטול דאורייתא דמין במינו לר' יהודא מדאורייתא לא בטיל ויותר נראה דע"כ לא קאמרי התוס' דהויין מין א' אלא כשהן מעורבין יחד זה בזה ואין כל א' עומד בפ"ע דאז נעשו מין א' וכן משמע דקדוק לשון התוס' שכתבו כשמערב זה בזה הו"ל כמין א' יע"ש אבל כשכל א' עומד בפ"ע אין לנו לומר כן דהרי אנו רואין ששני מינין הם בשמא ובטעמא ולפ"ז אין ראיה מכל זה לסתור סברת התוס' דהתם מיירי שכל א' עומד בפ"ע והביטול הוא בבליע' וטע' לבד ובכה"ג כיון שהתבלין הם בעין והבשר עומד בפ"ע אין לומר שהם מין א' ובכה"ג יש לנו לומ' דמיירי הך דהמחמץ והמדמע והמתבל דהמתבל בשאינו מינו היינו בכה"ג שכל א' עומד בפ"ע ובחולין דף צ"ט פירש רש"י להדיא דבשאינו מינו דהתם בכה"ג מיירי וע"ש בתוס' ד"ה אין בהן בנ"ט וכו' ואף לדברי התוס' דשם יש לומר דמתבל מיהת כה"ג מיירי ומטעמא אחרינא דלא ליהוי מין במינו דלאו משום טעמא דרש"י וחילוק זה הוא בטעם וסברא דהיכא דהם מעורבין יחד זה שפיר איכא למימר כיון דהתבלין מתקנין את הקדרה ודרך ליתן שם לתיקון אותו מאכל נתהפכו התבלין להיות מין א' עם התבשיל שנתקן ממנו. משא"כ כשהתבלין לא נתערבו בו כלל והם עומדים בפ"ע וניכרים עתה הרי אנו רואים שאינן ממין התבשיל ולא נתהפכו להיות מין א' וכשמסירן מן התבשיל הרי שמן תבלין כמקדם ואיך נאמר שנעשו מין א' והרי עתה שני מינים הם. ומדברי רש"י בחולין בלא"ה אין ראיה דיש לחלק דדוקא לענין ביטול התבלין שלא יתבטלו בקדירה הוא דאית לן למימר כיון דהקדירה נתקנה בשביל התבלין נעשו כמין א' עם התבשיל שבקדירה ואינן מתבטלין בו היכא דמין במינו לא בטיל וכן המים בעיסה משא"כ בהך דמין ומינו וד"א דהתם לענין שיאסרו התבלין משום הבשר נבילה בכה"ג לית לן למימר דנעשו הבשר כמין התבלין דהבשר אינו מתקן את התבלין אדרבא התבלין הוא שמתקנין את הבשר. ומיהו אין צורך לחלק בכך דבלא"ה אנו צריכין לחלק בהך דכתיבנא משום הך מתניתין דערלה דמיירי לענין ביטול התבלין ושוב אין אנו צריכין לחילוק זה. ויש לומר דכל היכא שהם מעורבין יחד נעשו מין אחד ממש ועוד יש חילוק אחר בין הך דחולין שפירש"י דאיכא נמי רוטב והתבלין כמו שמתקנין את הבשר כמו כן מתקנין את הרוטב וטפי יש לנו לומר שנעשו מין אחד עם הרוטב שהתבלין מעורבין ברוטב מדנאמר שנעשו מין א' עם הבשר שאינו מעורב עם התבלין וכיון שנעשה מין הרוטב שפיר מצטרף עם הרוטב לבטל לבשר הנבילה וחילוק זה הוא נכון מאד. ולפ"ז יש לפרש גם הך דערלה דבכה"ג מיירי שיש גם רוטב בקדירה והתבלין מעורבין עם הרוטב. ולענין המתבשל בקדירה כגון בשר או ירקות הוא דקתני דהויין התבלין מין בשאינו מינו וכל שאין בהם בנ"ט אינו נאסר ואין להאריך בזה:

והשתא לפי מה שכתבנו דסברת התוס' היה בכל ענין ביטול ולאו דוקא לענין דבר שיש לו מתירין אלא כל היכא דמתקן את המאכל ולתיקון ניתן שם ומעורבין יחד נעשין מין א' אתיא סוגיא דהכא שפיר דבכה"ג מיירי הכא דתיבלה בקצח דהתבלין והעיסה מעורבין יחד וכיון שלתקן ניתנו הרי הם כמין א' עם העיסה ושפיר קאמר דלמאן דאמר בתר בטל אזלינן ואפשר למצה להיות כתבלין אין המצה בטילה בתבלין דהויין מין במינו דהתבלין כיון דניתנו לתקן העיסה ונתערבו בו הויין כמינו ואין מבטלין אותו היכא דאפשר למצה להיות כתבלין כן היה נראה בישוב הסוגיא. אמנם לפי זה לא הוו מקשי התוס' מידי מהך דעשה עיסה מין חטים ומין אורז ולא הוו צריכין למימר דפליגי דבפשיטות אתי שפיר דהתם שני מינין הם ומין בשא"מ מדאורייתא אינו בטל ברוב וכיון דאינו בטל כי איכא טעם חטים יוצא ידי חובתו בפסח אם אכל כל כך שיש כזית מן החטין לבד דהרי אכל כזית מצה מן החטין שלא נתבטלו באורז משא"כ בהך דהכא דמין אחד הן וכל היכא דמתבטלין כגון לרבנן דר' יהודה דס"ל מין במינו בטל דין הביטול הוא מדאורייתא להיות בטיל ברוב והכא נמי לר' יהודה היכא דמודה לרבנן דבטיל כגון באי אפשר להיו' כמוהו מסתמ' נמי ס"ל דבטיל ברוב מדאורייתא וכיון דהמצה בטלה ברוב ונעשה כולה כתבלין איך יצא בה ידי חובתו ונראה לומר דסברת התו' היא דאע"ג דלענין שלא יתבטל כלל הוי תבלין בעיסה או בקדירה מין במינו היכא דמין במינו לא בטיל כגון לרבנן בדבר שיש לו מתירין ולר' יהודא בכל האיסורין דס"ל מין במינו במשהו אבל לענין ביטול ברוב כגון לרבנן בשארי איסורין דשא"מ לא בטיל ברוב מדאורייתא ומין במינו בטיל ברוב והא לא אמרינן דתבלין בקדירה הויין מין במינו כיון שאין טעמם שוה. והא דמין בשא"מ לא בטיל ברוב מדאורייתא משום טעם כעיקר הוא דהוי ואית לן למיזל בהא בתר טעמא והוא כסברת הש"ך ביו"ד סי' צ"ח יע"ש ודלא כסברת רמ"א שם. ואמנם כבר כתבתי בחידושי זבחים בס"ד בדף ע"ט בהא דאמר רבא אמור רבנן בטעמא וכו' שיש להוכיח מדברי רבא כסברת רמ"א יע"ש היטב באריכות לפי זה אתי שפיר סוגיא דהכא דלא פליגי אהך דעשה עיסה מין החטין וכמ"ש ולפ"ז יש מכאן ראיה ברורה לסברת התוס' דביצה והיא ג"כ סברת הרשב"א בתשובה וכמ"ש הפר"ח ע"ש הכ"מ בפ' ט"ו מהל' מ"א ולאו לענין דבר שיש לו מתירין לבד אלא לענין כל עניני ביטול מיקרי מין במינו בכה"ג שנתערבו יחד וכמ"ש ונ"מ נמי