קדושת יום טוב (ליפמן) פט

זו דמלח ודמי למבשל בשבת לחולה דאסור להרבות אפילו באותה קדירה בשביל בריא אע"ג דאין כאן מלאכת בישול בפ"ע מ"מ הרי מרבה באותה מלאכה שלא לצורך והכי אמרינן בחולין [דף ט"ו ע"ב] המבשל לחולה בשבת אסור לבריא גזירה שמא ירבה בשבילו אלמא דאסור להרבות בשביל בריא אע"ג דעיקר הבישול בשביל החולה שהוא מותר ודומיא דהכא נמי בהך הקטרה אע"ג דעיקר הקטרת האבר מותר מ"מ אסור להרבות בהקטרה זו וליתן עליו מלח ולהקטירן כאחד אי לאו דהמלח עצמו ניתן שבת לדחות אצלו דעבודה היא ודחיא שבת. אמנם יש לעיין בזה התינח אי הך דאסור להרבות הוי דאורייתא א"ש דאיצטריך למידרש מקרא דהוי עבודה ודחי' שבת מצד עצמ' אבל לפי הנראה מדברי הפוסקים דהך איסור לא הוי אלא מדרבנן וכן כתבו התוספות להדיא לקמן [דף ס"ד ע"א] ד"ה שתי' מייתינן וכו' דאיסור דלהרבות שלא לצורך לא הוי אלא מדרבנן יע"ש וכן דעת הרשב"א והביאו הב"י בא"ח סי' ש"ל דלהרבות שלא לצורך לא הוי אלא דרבנן וכן הוא משמעות כל הפוסקים דאיסור זה דלהרבות לא הוי אלא דרבנן מלבד הר"ן שכתב בפ"ב דביצה גבי ממלאת אשה כל הקדירה בשר אעפ"י שאינה צריכה אלא לחתיכה א' וכו' כתב שם דאיסור דלהרבות שלא לצורך בשבת הוי איסור דאורייתא וראייתו מסוגיא דלקמן דף ס"ד דבעי רבא חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ א' שתים מייתינן או שלש מייתינן ואי מדאורייתא ליכא איסורא דלהרבות מאי קמיבעי ליה כלל יע"ש שהאריך קצת ומסיק דבשבת היכא דנתנה לדחות כגון גבי חולה אסור להרבות מדאורייתא משום דשבת דחויה היא אצל חולה ולא הותרה אבל ביו"ט דהותרה לצורך אוכל נפש ליכא איסור דאורייתא להרבות יע"ש והביאו הב"י בקצרה בסי' הנ"ל ולפי דבריו הוי ניחא כאן דאיצטריך תקריב אפילו בשבת משום דאי לאו עבודה גמורה הוי, הוי אסור מדאורייתא שהרי מרבה הוא בהקטרה וס"ל לתנא דברייתא דשבת דחויה היא לגבי קרבנות הצבור ולא הותרה אבל לדעת שאר הפוסקים צ"ע מאי איסור שבת איכא הכא דאיצטריך קרא דדחי שבת ודוחק לומר דמיירי באיסור מלאכה אחרת כגון להביאו דרך ר"ה ור' אליעזר היא דס"ל בפסחים בפ' אלו דברים דאע"ג דאפשר לעשותן מע"ש דוחה את השבת יע"ש בתוס' דף ס"ח ע"ב ד"ה ומה שחיטה וכו' דר"א אפילו באיסור דאורייתא ס"ל הכי דדוחק הוא לאוקמי סתמא דברייתא כר"א דשמותי הוא ועוד דד"ז ה"ל להש"ס לפרושי ויותר נראה ליישב לדעת הפוסקים הנ"ל דהך דרשא לא הוי אלא אסמכתא דקרא לא מייתר להכי דאיצטריך להנך דדרשינן כאן ואגב טומאה נקט שבת ואה"נ דליכא אלא איסור דרבנן או מחמת מליחה עצמה דאפילו לרבא דס"ל אין עבוד באוכלין מ"מ איסור דרבנן איכא וכמ"ש התוס' שם ומשמע נמי אפי' בסתם מליחה כמו לקדירה נמי איכא איסור דרבנן והכי מוכח בביצה דף י"א ע"ב מהא דרב אדא בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא וכן מוכח בחולין דף י"ד דאמרינן מותר לבריא באומצא יע"ש וכן בכמה דוכתין אי משום דמרבה בהקטרה דאסור נמי מדרבנן ודוק:

ואמנם אי נימא דהך דרשא. דרשא גמורה הויא ומדאורייתא וכמ"ש לדעת הר"ן או דנימא ר"א היא ולמכשירים. יש להוכיח מכאן דבשאר קרבנות חוץ ממנחה אין המלח מעכב הקרבן וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ה מהל' איסורי המזבח יע"ש דאלת"ה למה לי למילף מהא דדחי שבת וטומאה תיפוק ליה כיון דאמר רחמנא בקרבן גופיה דדחי שבת וטומא' ומלח מעכב בקרבן דמיפסלא הקטרה בלי מלח ממילא דהמליחה נמי דוחה שבת וטומאה דאי אפשר בענין אחר כיון דהקרבן ע"כ אמר רחמנא דדחי אלא ודאי דבשאר קרבנות אין המלח מעכב ושפיר איכא למימר דלא דחי שבת וטומאה ומשו"ה איצטריך למידרש מהאי קרא. ולפי מ"ש דלמ"ד מדרבנן הוי גבי שבת ואגב טומאה נקט שבת איכא להוכיח כן אליבא דכ"ע כיון דבטומאה מיהת ע"כ דרשא הגהה גמורה הוי מיהו אפשר *)לדחות דלא *)וכה"ג איתא לקמן דף הוי אלא דרך אגב בתרוייהו דקרא לא ע"ב דדרשינן גבי אתי להך דכל שהוא ומכל מקום עומר תקריב ואפי' בשבת ואסמכיה תנא דברייתא הך דשבת ואפילו בטומאה וכתבו שם וטומאה נמי אתקרב אף על גב דלא התוס' דלאו דוקא דהא איצטריך ואין להאריך ודוק היטב:

מבמועדו נפקא לן שבת וטומאה יע"ש:

והנה ראיתי בדברי הר"ן בביצה שם שכתב אהא דאין מולחין את החלבים אע"ג דקיי"ל אין עבוד באוכלין ה"מ אוכל גמור אבל חלב כיון שאינו אוכל גמור יש במליחתו משום עבוד יע"ש ולפ"ז הוי א"ש דאיצטריך הכא תקריב אפי' בשבת משום מליחת החלבים הנקטרים. אמנם לפי מ"ש דאפי' למ"ד יש עבוד באוכלים מ"מ מליחת קדשים לא הוי כל כך שיהיה בו משום מעבד. לפ"ז נראה ודאי דאין לחלק בין בשר לחלבים כיון דאפילו למ"ד יש עבוד נמי בעינן שיעור מליחה דלאורחים ולדידיה לא מצינו שום חילוק בין אוכלין לשאינן אוכלין דה"ה בכל דבר לא מקרי מליחה עבוד אלא בכשיעור הזה וממילא דלרבא נמי בשאינן אוכלין בעינן כה"ג לחיובי משום מעבד דבהא לא פליגי ואכתי לא ניחא כאן. מיהו בשלטי הגבורים שם ראיתי שכתב דבחלבים אפילו מליחה מועטת מיקרי מעבד יע"ש ולא ידעתי מנ"ל הא ואין להאריך כאן בזה:

שוב ראיתי בר"ן בע"ג בפ' השוכר את הפועל שכתב אדברי הרמב"ן שכתב דאפילו דבר שאינו מגיע לבישול אוסר את הכלי מהא דקערה שמלח בה בשר ומלח אינו מבשל והביא ראיה מהך דשבת המולח את הבשר וכו' והר"ן דחה ראיה זו דנהי דאין חיוב משום עבוד ואם התרו בו משום מעבד אינו חייב מ"מ יש לומר דחייב משום מבשל בשבת יע"ש. והשתא לפ"ז הוי א"ש בפשיטות דאיכא במליחת בשר משום מבשל בשבת ואיצטריך קרא דתקריב אפילו בשבת אמנם דבריו תמוהין בזה דנהי דאדברי רבא יש לומר כן דאיהו קאמר אין עבוד באוכלין יש לומר דעבוד אין בו אבל משום בישול יש בו אבל אכתי קשה אדרבה בר ר"ה דקאמר בהאי לישנא האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ואמאי לא קאמר דחייב נמי משום מבשל דאיהו עיקר דינא אתי לאשמעינן משום מאי הוא דמחייב הו"ל לאשמעינן דמחייב תרתי משום מעבד ומשום מבשל ודוחק לומר דהא לא איצטריך לאשמעינן כלל דחייב משום מבשל דלאו מילתא פשיטא היא כל כך. ועוד דבשבת דף ק"ח אמרינן תני רב יהודה ב"ח אין מולחין צנון וביצה בשב' רב חדקא משמיה דאביי אמר צנון אסור וביצה מותרת אמר רב נחמן מריש הוי מלחנא פוגלא אמינא אפסודי קא מפסדינא ליה דאמר שמואל פוגלא חורפא מעלי כיון דשמעתיה להא דכי אתא עולא ואמר במערבא מלחי כישרי כישרי מימלח לא מלחנא וכו' ואי במליחה אין בו אלא משום מעבד בלבד א"ש דקאמר אביי ביצה מותרת ורב נחמן נמי למאי דהוי סבר מעיקרא דמפסיד להו הוי מלח פוגלא היינו משום דמעבד לא הוי אלא א"כ יש תיקון לאוכל במליחה זו דהוי דומיא דמעבד שנעשין קשין ומיתקן בהכי וכמו שפירש"י ד"ה אין מולחין וכו' ואע"ג דקיי"ל אין עבוד באוכלין מ"מ מדרבנן מיהת אסור וכמ"ש התוס' שם בדף ע"ה ע"ב מהך